עשרת החודשים האחרונים עומדים להותיר חותם על הרזומה הפוליטי של
בנימין נתניהו. חשבון הנפש יאלץ אותו להעריך כיצד התגלגל למצב שכולו פרי מעשה ידיו. רובנו כנראה שכחנו כי הבחירות שלפנינו היו אמורות להיערך בנובמבר הקרוב. במקום זה אזרחי ישראל הולכים לקלפיות בפעם השנייה בתוך חמישה חודשים כיוון שביבי החליט שזה רצונו. הוא החליט על הקדמת הבחירות, שלאחריהן לא הצליח להרכיב קואליציה, ובמקום להחזיר את המנדט כנהוג הוא החליט באופן חסר תקדים בתולדות המדינה לגרור את המדינה לבחירות חוזרות בתוך חודשים ספורים. את המיליארדים שבובזבו בשל החלטה אומללה זו יצטרכו לשלם אזרחי ישראל.
התקופה הזו עלולה להסתבר כנקודת השבר הפוליטי של נתניהו. אין כמו ההחלטה על המצלמות בקלפיות להוכיח זאת. גם לאחר שהובהר לו כי המהלך הזה לא תקין מבחינה משפטית וברור היה לו כי אין סיכוי לאשרו בכנסת, הוא כפה על ה
ממשלה לקבל החלטה בעדו ועל הכנסת להתכנס לישיבה מיוחדת רק כדי לקבל החלטה הדוחה את המהלך. בעבר, ללכת עם הראש בקיר לא הייתה מהתכונות שאייפינו את ביבי. אז מה קרה?
קרה מה שקורה לרבים וטובים היושבים הרבה מאוד זמן על כסא אחד: היבריס. ביבי כנראה לא מעלה על דעתו שאולי הוא נמצא ליד ההגה של הטיטאניק. בעיניו הכל בשליטה: המפליגים, כלומר כולנו, נהנים מהחיים וממשיכים לחגוג. ומי אחראי לזה? אני, אומר לנו ביבי בקולו. הוא כלל לא חושב על האפשרות שיש קרחונים ממול.
תחושה זו השתרשה בחלקים רבים של הציבור הישראלי ולכן נעלמה מרובנו המציאות שבעוד אנחנו הולכים לקלפי לבחור נציגים בכנסת, אנו בפועל מצויים במשטר דמויי נשיאותי. בשורות הליכוד אין אחד שיפצה פה לערער על מוצא פיו של ביבי, כמו במשטרים ההם שאנו לא רוצים להידמות להם. מנגד, במשך שנים לא הצליחה האופוזיציה לאתגר אותו באופן ממשי. מכאן הדרך הייתה קצרה להפיכת הדמות הפוליטית הקונבנציונלית של ביבי למותג-על של מר ביטחון השומר עלינו (בגוף יחיד...), שהפך את ישראל למעצמה וכמובן, אשף תקשורת כאן ובעולם. פולחן אישיות אפוי לתפארת.
גם עובדות הן אופציה
מבלי לדון כאן בשתי בעיות קריטיות המלוות אותנו לאורך שנים, עוד לפני כהונותיו של נתניהו - החיזבאללה בצפון והחמאס בדרום - ראוי להידרש לשתי תובנות מהשנים האחרונות אותן ביבי מעלה ומקדם שוב ושוב: מעמדה הבינלאומי של מדינת ישראל והקשרים ההדוקים עם הממשל של
דונלד טראמפ. אף כי מטבען שתי התובנות שזורות אחת בתוך רעותה, בפועל נראה על פניו כי מדובר בשני עולמות נפרדים. העובדה כי נתניהו מרבה בנסיעותיו ברחבי הגלובוס, נפגש ונראה בחברתם של שועי עולם, עדיין לא הניבה את הדיבידנדים המקווים. בכל ההצבעות בפורומים העולמיים מוצאת עצמה ישראל תמיד בבדידות מזהרת עם ארה"ב ולצדן האיים הזעירים באוקיינוס השקט ופה ושם מדינה ממרכז אמריקה או אפריקה. מדינות אירופה, אסיה, רוסיה וסין, נותרו ידידות קרירות.
נסיעותיו התכופות של נתניהו לפוטין הן הדוגמה המובהקת לכך. ערב נסיעתו הנוכחית גינתה מוסקבה את כוונתו לספח את בקעת הירדן והבהירה את עמדתה בנושא שהיה עד היום בתחום הקונצנזוס הרחב בישראל. בסוריה אנו מבינים כי עלינו מאוד להיזהר שלא ייפגע חייל רוסי. אם זה יקרה הסברים והתנצלויות לא ייתקבלו בקלות, אם בכלל, במוסקבה. לכן, מלבד הרצון לשמור על הקשר עם פוטין, החשוב לכשעצמו, לנסיעה זו כמו הקודמת לפני הבחירות באפריל, יש מטרה לא מוסתרת: קריצה חזקה לבוחרים הסובייטים בישראל. ההנחה כי אפשר לשכנע בצורה כזו ציבור גדול כל כך היא נאיבית במקרה הטוב ושיקול דעת מוטעה במקרה הרע כי מדובר בראש הממשלה.
אילו מצבה של ישראל היה כפי שנתניהו משווק לנו השכם והערב הוא לא היה נתקל בחומות של התנגדות בשני נושאים קרובים מאוד לליבו: ההכרה בירושלים והסכם הגרעין עם אירן. תקוות רבות הוא תלה בטראמפ בשני הנושאים והוא אכן סיפק את הסחורה של ביבי: גם הכיר בירושלים כבירתנו וגם פרש מהסכם הגרעין כפי שהבטיח טרם היבחרו. בישראל מחאו לו כפיים עד כלות: הדביקו לו את התואר של גדול ידידי ישראל לדורותיו בבית הלבן, ואף הוחלט על הקמת יישוב ברמת הגולן שישא את שמו. היו עוד רעיונות שנועדו לפאר ולקלס את האיש ומעשיו. טראמפ, שחנופה היא חלק בלתי נפרד מאישיותו וממנהגיו, מרגיש לדבריו מרחוק כמלך בישראל.
אלא שבחלוף כשנה וחצי שני הפרויקטים לא הניבו שום תוצאה מקווה כי ארה"ב נותרה לבדה בירושלים. מעניין היה לדעת אם ביבי העלה אי-פעם את ירושלים על ראש שמחתו בשיחותיו הרבות עם פוטין. כנראה שלא כדי לא לקבל נייט רועם בפרצוף. אפילו בולסונארו, נשיא ברזיל, הידיד הקרוב החדש של נתניהו שאת ביקורו הממלכתי הראשון מחוץ לארצו עשה בישראל, לא סיפק את הסחורה. כך גם ידידים קרובים אחרים כמו, מודי, ראש ממשלת הודו. חיבוקים ונשיקות כן, ירושלים עדיין לא. אז כדי לקדם במשהו את מעמדה הדיפלומטי של העיר הגה ביבי את הרעיון שבמקום שגרירות יקימו המדינות משרדי סחר בעיר. עד היום נענו לכך הונגריה והונדורס...
הצל של טראמפ
בעניין הגרעין האירני תלותו של נתניהו בטראמפ לגמרי מוחלטת. העובדה שהצליח לשכנע את ידידו לפרוש מההסכם הייתה בעיני מוקיריו ותומכיו של ביבי הוכחה ליכולותיו המדיניות של ביבי בזירה הבינלאומית. התקווה הייתה כי מצד אחד בכוחה של אמריקה לגרור אחריה את החתומות האחרות על ההסכם ומצד שני, להפעיל סנקציות כלכליות חמורות על טהרן עד שיואילו להתגמש. עד היום שתי המשאלות לא התגשמו. זאת וגם זאת: בימים האחרונים צפה ועלתה על הפרק האפשרות ההזויה עד לפני זמן קצר כי טראמפ ייפגש עם רוחאני, כאשר זה ישהה בעצרת האו"ם בניו-יורק בשלהי ספטמבר. האפשרות הזו שמקורותיה בבית הלבן נדחתה עד כה על-ידי האייטולות אלא אם כן טראמפ יחזור בו מהסנקציות הכואבות. בעיני ירושלים מדובר בזנב המקשקש בכלב.
נתניהו בדילמה קשה. מצד אחד, התקרבות כזו תהיה סטירת לחי בפרצופו. מצד שני, הוא לא יכול לומר מילה לטראמפ. עכשיו הוא עלול להיווכח כי הקביעה האוניברסלית שבחיים לא כדאי לשים את כל הביצים בסל אחד תקפה גם בדיפלומטיה. היא הרבה יותר חשובה וקריטית כאשר מדובר באינטרסים חיוניים של המדינה.
אם וכאשר התקרבות בין שתי האויבות תקרום עור וגידים, וצריך להדגיש כי זה כלל לא מובטח, היא תחשוף בפנינו את דונלד טראמפ האמיתי שרובנו כלל לא מכירים. אין ברשימה זו מקום להרחיב בנושא, אלא זאת כי מעובדת היותו נשיא ארה"ב נגזרות כל ההתייחסויות כלפיו מצד מנהיגי העולם. לא ניתן להתעלם ממנו ובוודאי שלא לבטלו. ביבי עשה אומנם שרירים מול אובמה והצטייר כמי שמסוגל להזעיף פנים גם מול נשיא ארה"ב. אלא שאצל טראמפ כללי המשחק שונים לגמרי. לעקוף אותו ולפעול מאחורי גבו, כמו מול אובמה, זה לא פחות ממשחק באש.
לכן, כאשר אירן פורצת בימים האחרונים את חישוקי הסכם הגרעין ובכך מפרה אותו לעיני כל ולטראמפ אוזלות האופציות למעט המקל הכלכלי המופעל זה מכבר - ועל מלחמה הוא לא חושב - נראה כי אחד מהישגיו המדיניים המרכזיים של ביבי נתניהו עלול לאבד גובה ולהפוך לבעיה מטרידה מאוד של כל ממשלה בירושלים שתיכון לאחר הבחירות. אז אומנם לא ניתן יהיה להגדיר זאת כמורשתו של ביבי אבל בהחלט תתאים לה ההגדרה הישנה ממקורותינו: אל יתהלל חוגר כמפתח.
