המשך לחלק הראשון...
מה המצב הכלכלי שלנו? בוודאי שהרבה יותר טוב מזה שהיה כאן לפני עשור, אבל זו לא ההשוואה הרלוונטית. הכלכלה העולמית צומחת, בזכות צבירת גורמי ייצור וידע, לכן
ההשוואה הרלוונטית היא ישראל ביחס למדינות המפותחות. ובהשוואה הזו אנחנו נראים רע בשנים האחרונות. אחרי שעברנו את משבר 2008 בצורה מצוינת (בגלל סיבות רבות, כולל נתניהו כשר אוצר חמש שנים קודם), בשנים האחרונות התוצר לנפש בישראל מתרחק מהמדינות המפותחות במקום לצמצם את הפער.
יש לכך סיבות רבות, בעיקר מיצוי (אולי אפילו היפוך מסוים) במגמה של הגדלת ההשתתפות בכוח העבודה, שקיצוץ הקצבאות של נתניהו כשר אוצר תרם לה מאוד, ופריון העבודה הנמוך. הפריון הנמוך, הוא תוצאה של סיבות שמושפעות פחות ממדיניות ישירה של ה
ממשלה למשל דמוגרפיה, או הסביבה הפוליטית הביטחונית.
הפריון הנמוך הוא גם תוצאה של מחדלי הממשלה כמו: השקעת חסר בתשתיות ציבוריות (תחבורה בעיקר), בעיות חמורות במערכת החינוך וההשכלה הגבוהה, משק שאינו פתוח מספיק למסחר בינלאומי, חקיקה פופוליסטית, רגולציה מכבידה וביורוקרטיה לא יעילה, ארגוני עובדים חזקים ומזיקים שתורמים למגזר ציבורי לא יעיל, ועוד.
קשה להצביע על שיפור ניכר בתחומים האלה בעשור האחרון. כן נרשם יש שיפור פה ושם, למשל השקעה בכבישים, אבל האם בקצב שמאפשר לנו לצמצם פערים? (לא). במילים אחרות, בשביל לעמוד במקום (ביחס למדינות אחרות) צריך לעשות והרבה. ממשלת נתניהו בעשור האחרון עשתה מעט מאוד. הטענה הפופולרית היא שנתניהו רוצה אבל לא יכול - אילוצים קואליציוניים מונעים ממנו - היא טענה שאינה עומדת במבחן המציאות. יש לכך דוגמאות רבות, אבל אחזור לחביבה עלי כי היא מראה בצורה חד-משמעית את העובדה שנתניהו שר האוצר אינו נתניהו ראש הממשלה.
מצב עגום
כשיובל שטייניץ היה שר אוצר בזמן המשבר הכלכלי, הייתה לנתניהו הזדמנות פז לעשות את מה שהוא מבין - רפורמות כלכליות מגדילות חופש ותחרות. לא רק שהוא לא ניצל את ההזדמנות הוא חיבל. והדוגמה היא המהלך הפופוליסטי להחריד שלו של עצירת הטלת מע"מ על פירות וירקות. בניגוד מוחלט להבנתו הכלכלית, ללא שום אילוץ קואליציוני. פופוליזם נטו. עכשיו תאמרו לי, ובצדק רב, גם אם אתה צודק, מה היא החלופה? האם ממשלת מרכז שמאל עדיפה? ממשלה עם ניסנקורן כשר אוצר?
סתיו שפיר?
עמיר פרץ? באמת נשמע זוועה. אז סיכום ביניים: המצב סה"כ עגום.
לדעתי ההשוואה הרלוונטית היא בין ממשלת אחדות לבין ממשלת ימין, אבל צריך להודות ביושר שהצבעה לכחול לבן או אפילו לליברמן יכולה להוביל לממשלת מרכז-שמאל (סיכויים זניחים). אז מה עדיף? המצב הקיים של ראש ממשלה חלש שלא עושה כלום למען הכלכלה ועומד בראש ממשלה פופוליסטית, או ממשלה פופוליסטית חלופית שיכולה אולי להזיק יותר?
ובכן, התשובה היא שקשה לדעת, משום שממשלת ימין לא תהיה לדעתי המשך המצב הקיים. נתניהו נכנס לממשלה במצב אישי הרבה יותר קשה והוא צפוי להיות סחיט לחלוטין. הליברלים כלכלית במפלגת ימינה בדומה לנתניהו, מדברים נכון על כלכלה, אבל מה שבאמת מעניין אותם זה דברים אחרים לחלוטין. בנט, לדוגמה, היה שר כלכלה, ולא ניצל את כוחו בצורה משמעותית לטובת כלכלה תחרותית.
ממשלת ימין כבר הוכיחה בצורה ברורה שהיא לא ימין כלכלי. מול ניסנקורן, שלא יהיה שר אוצר, יש את כחלון, שדווקא כן יכול להיות שר אוצר. מול הפופוליזם הסוציאליסטי בשמאל יש את הפופוליזם הסוציאליסטי בימין בנוסף לכניעה לדרישות החרדים, דרישות שיעלו מאוד לאור מצבו של נתניהו (גם גנץ יכול להיכנע לחרדים, אבל הוא במצב פחות סחיט).
מהפך 77
אז אני בהחלט מפחד מהמצב הכלכלי שיהיה כאן תחת המשך שלטונו של נתניהו בממשלת ימין. כמובן הפחד הגדול יותר הוא הפגיעה בשלטון החוק, בנייה מסיבית בהתנחלויות, המשך מסע ההשתלחות נגד אזרחי ישראל הערבים והשמאלנים, כפייה דתית, ועוד מגוון תופינים אנטי ליברלים. אבל זה אני, ואני מבין שיש אנשים שמבחינתם ראש ממשלה תחת כתבי אישום שלא מהסס לחבל במערכת החוק זה לגמרי סבבה, וכך גם הכניעה הצפויה שלו לחרדים ולימין הקיצוני. בסדר, אז נחזור לכלכלה.
ומצד שני, הפחד מממשלת מרכז-שמאל או אחדות הוא מופרז מאוד. נראה שההצלחה הגדולה של נתניהו זה לזרוע פחד לא רציונאלי מהמפלצת השמאלנית. מבט על 40 השנים האחרונות מראה שההבדל בין הממשלות השונות הוא קטן מאוד. בסופו של יום, אף פוליטיקאי לא רוצה להעלות מיסים ויש אילוצי תקציב. פוליטיקאים סבורים (או אולי מבינים) שהציבור בישראל הוא בעל הבנה כלכלית של ילד קטן ולכן מחלקים הבטחות שאין כל סיכוי לממשן.
מפלגת השלטון צריכה לפעמים לקבל מכה. ככל שהציבור יותר בכיס של נתניהו והליכוד כך קל להם יותר לזלזל בקידום הכלכלה. פרספקטיבה אישית: בשונה מרוב קוראי הפוסט הזה, אני זוכר היטיב את השמחה שלי במהפך 77, אבל אני גם זוכר את
שמעון פרס כראש ממשלה שביצעה את תוכנית הייצוב של 1985, ואת רבין בראש ממשלה שקידמה את החשיפה ליבוא. ואני גם מודה שבכל בחירות אני מייחל לריסוקה של מפלגת העבודה. אבל לא הפעם. כי הפעם הסכנה האמיתית למדינת ישראל זה המשך שלטון נתניהו.
זהו, לכו להצביע, ורצוי לכחול לבן, תתגברו על הפחד מהמפלצת השמאלנית. כחול לבן היא בהחלט חלופה גרועה מאוד, אבל זה הרע במיעוטו.
[
פורסם בבלוג האישי של עומר מואב]
