היזהר במה שאתה מבקש, כי אתה עלול לקבל אותו – קובעת אמרה ידועה. ייתכן שזה בדיוק מה שקרה לדמוקרטים בנושא הליכי ההדחה (impeachment) נגד
דונלד טראמפ – כותב אדוארד ליוס, הפרשן הבכיר של פייננשל טיימס בארה"ב, בעקבות הודעתה של יו"ר בית הנבחרים,
ננסי פלוסי, על פתיחת חקירת הדחה נגד הנשיא (יום ד', 25.9.19).
אחרי חודשים בהם קרא לדמוקרטים להאשים או לסתום, הצליח טראמפ לגרור אותם להליכי הדחה. האם הוא מתגרה בגורל או באמת סבור שההליך יעזור לו לנצח בבחירות בשנה הבאה? כל אחד והתשובה שלו; בקרוב נדע לבטח. את המניעים של פלוסי קל יותר לראות. לאחר שבשנה האחרונה ניצבה נגד הדרישות להליך הדחה, היא נכנעה; הודעתה הלילה נראתה כאילו עוקרים לה שן. היא סברה מאז ומתמיד, כי הליך הדחה רק ישחק לידיו של טראמפ. אבל החלופה – איום על מנהיגותה מהשורות ההולכות ומתרחבות של מחוקקים דמוקרטים מתוסכלים – היה גרוע עוד יותר.
ההיסטוריה מספקת מדריך מקוצר למה שעתיד לקרות בהמשך. רק שני נשיאים הועמדו לדין –
ביל קלינטון ב-1998 ואנדרו ג'ונסון ב-1868; שניהם זוכו בידי הסנאט. ריצ'רד ניקסון התפטר ב-1974 לפני שהועמד לדין; המקרה הזה הרבה יותר רלוונטי למקרה הנוכחי, סבור ליוס.
בתחילת פרשת ווטרגייט תמכו הרוב המכריע של הרפובליקנים בניקסון. התמיכה בו החזיקה מעמד עד הרגע בו הורה לו בית המשפט העליון להגיש את ההקלטות המפורסמות, ואז התאדתה. גם טראמפ נכנס לתהליך עם רוב מוצק בסנאט ועם ציבור אמריקני שאינו מתעניין בהליכי ההדחה. אבל זה יכול להשתנות. תגובותיו המיידיות של טראמפ ודאי ימשכו הרבה תשומת לב להליכים.
אבל מדוע ההליכים נפתחים כעת, ולא מיד אחרי דוח מולר שפורסם בחודש אפריל? בגלל שתי סיבות, משיב ליוס. ראשית, נסיונו הנטען של טראמפ להשתמש במנהיג זר – נשיא אוקראינה, ולדימיר זלנסקי, התרחש כאשר הוא כבר מכהן כנשיא, ולא בעת הקמפיין כמו הפרשה הרוסית. על-פי הטענות, טראמפ עיכב סיוע ביטחוני של 391 מיליון דולר לאוקראינה, לפני שביקר מ-זלנסקי מידע מכפיש על
ג'ו ביידן. השיחה ביניהם התקיימה ב-25 ביולי – יום למחרת עדותו של
רוברט מולר בבית הנבחרים. חוץ מזה, "אוקראינגייט" ודוח מולר קשורים בכך ששניהם מתייחסים לרוסיה, שכן הסיוע לאוקראינה נועד לסייע לה להתמודד עם שכנתה ממזרח.
שנית, קל בהרבה לתפוס את השחיתות הנטענת בפרשה האוקראינית. אם טראמפ איים למנוע סיוע ממדינה פרו-מערבית כדי לזכות בעזרתה בקמפיין שלו, זה ישפיע אפילו על הקול הצף בעל טווח תשומת הלב הצרה ביותר. "איש איננו מעל החוק", אמרה פלוסי – ורוב האמריקנים מסכימים.
היכולת של הדמוקרטים לשכנע מספיק אמריקנים שטראמפ הוא נוכל (כמו ניקסון) היא סיפור אחר. השימועים בפרשת ווטרגייט הועברו בשידור חי מאולם אחד; פלוסי מתכוונת לפצל אותם בין שש ועדות. זה לא עוזר ליצירת בהירות בשעת צפיית השיא. אבל אם התלונה המקורית שהובילה לכל הפרשה תתפרסם, הדבר עשוי לשנות את האקלים הפוליטי. עדותו של מולר לא הותירה רושם; הגורל המיידי של הרפובליקה האמריקנית תלוי כעת, לפחות חלקית, בחוזקו של הסיפור בפי המתלונן.
