מאמר זה עוסק במספרים בהקשר של בחירות. ותחילה לסיפור קצר על "משחק במספרים". מחקר שנערך בזמנו על-ידי חוקר צעיר במודיעין האמריקני הראה שהצבא האמריקני שנלחם בדרום ויטנאם נגד הוויט קונג (שנתמך על-ידי צפון ויטנאם) הפריז כל הזמן בדיווחיו על אבידות שהוא גרם לוויט קונג. הוא "שיחק" במספרים, בשיטות יצירתיות, עד כדי כך שבוושינגטון הגיעו למסקנה שכמעט לא נשארו יותר לוחמים כשירים לוויט קונג, ועל כן המלחמה עומדת למעשה לפני סיום, בניצחון אמריקני מוחץ. ב-30 ינואר 1968 פתחו 80 אלף חיילי וויט קונג בהתקפה פתע רבתי על הכוחות האמריקנים, שנודעה בשם "מתקפת הטט". בוושינגטון נפלו מהכסאות מרוב תדהמה: איך זה יכול להיות? הלא הרגנו להם בשנה האחרונה כמעט את כל החיילים שלהם"?
ועכשיו לשלוש נקודות על מספרים אצלינו ומה שמאחוריהם: הראשונה לגבי התוצאות. קראתי כתבות ושמעתי פרשנויות שהליכוד הפסיד מאות אלפי קולות לעומת בחירות אפריל, והוא איבד בערך 10 מנדטים. הסתחררתי מרוב הסברים איך זה קרה, ואיך כל הקולות של כחלון שכביכול ירדו בעבר מהליכוד, היו צריכים לחזור אליו, אך לא חזרו. מה לעשות ועל-פי מה שעיני רואות בתוצאות הרשמיות של הבחירות, הליכוד איבד 27 אלף מצביעים, ויש לו 3 מנדטים פחות; כחול לבן עלה ב-26 אלף מצביעים, ואיבד 2 מנדטים. זהו. כאן טמונה הטרגדיה הגדולה של תוצאות הבחירות. אין אף מנצח. כל משחקי המספרים לא יכולים לשנות את המציאות העגומה הזאת מבחינה לאומית.
השנייה נוגעת להצבעה במגזר הערבי. התקשורת שלנו העלתה על נס את אחוז ההצבעה הגבוה במגזר הערבי, הללה ושיבחה אותו. אז בואו נתעמק קצת במספרים. אכן, אחוז ההצבעה במגזר הערבי עלה בבחירות ספטמבר ב-10 אחוזים לערך לעומת בחירות אפריל. ובמקביל המפלגות הערביות המרכיבות את "הרשימה המשותפת" עלו מ-10 מנדטים (כבודדות) ל-13 מנדטים כשהן ברשימה אחת,. עליה שהתבטאה ב-134 אלף יותר קולות. הידד "לרשימה המשותפת". אבל, שימו היטב לב למה שקרה למפלגות היהודיות הציוניות: בבחירות אפריל, קיבלו המפלגות היהודיות כמעט 29 אחוזים מכלל הקולות הערביים והדרוזים, כאשר "מרץ" מפליאה לעשות ומקבלת במגזר הערבי 24 אחוזים מכלל כל הקולות שקבלה בבחירות.
ואילו בבחירות האחרונות קיבלו המפלגות היהודיות רק כ-20 אחוזים מהקולות הערביים והדרוזים, כאשר "מרץ" (הפעם בשם ה"רשימה הדמוקראטית") איבדה כמעט שני שלישים מהקולות שהצביעו עבורה באפריל. במילים אחרות וברורות: העלייה הגדולה בשיעור ההצבעה במגזר הערבי תרמה רק ל"רשימה המשותפת", ולא הביאה לשום יתר השתלבות במפלגות יהודיות, ובראשן "מרץ". ובכלל, מעניין שאין כיום אף חבר כנסת ערבי בשום מפלגה יהודית. ואי-אפשר שלא להבליט את "כחול לבן" שזכתה למרבית הקולות במגזר הדרוזי, ללא ספק בשל הבטחתה לשינוי בחוק הלאום.
ונקודה שלישית למחשבה בעניין הערבי. סקר עומק שערך לאחרונה "המכון לדמוקרטיה" מעלה שני מימצאים מאלפים: מצד אחד 85 אחוזים מערביי ישראל אומרים שישראל היא מקום שטוב לחיות בו, ו-65 אחוזים גאים להיות ישראלים (!!). בו בזמן 77 אחוזים מהם סבורים שלישראל אין זכות להיות מוגדרת כמדינת הלאום של העם היהודי! כאן קבור הכלב של בעיית האוכלוסייה הערבית (הפלשתינית) במדינת ישראל: יותר בעיה לאומית מאשר בעיה אזרחית שוויונית גרידא.
