"ב-35 שנותי בשירות החוץ האמריקני, בהן שירתתי בגאווה תחת חמישה נשיאים ועשרה שרי חוץ משתי מפלגות, מעולם לא ראיתי התקפה כה מזיקה על הדיפלומטיה האמריקנית כמו זו המתנהלת כעת" – כותב ויליאם ברנס, לשעבר תת-שר החוץ, במאמר ב-Foreign Affairs.
פיטוריה של השגרירה באוקראינה, מארי יובנוביץ, הם רק הדוגמה האחרונה להתנהלות זו. יובנוביץ אינה הדיפלומטית המקצועית הראשונה הנופלת קורבן לתככים פוליטיים וטראמפ אינו הנשיא הראשון המתנהג בבריונות נגד דיפלומטים כאלה. אבל הפעם, טוען ברנס, הנזק להליכים הדיפלומטיים ולמדיניות החוץ האמריקני הוא כבד במיוחד.
לפני 70 שנה ניהל הסנאטור ג'ו מק'ארתי מסע נגד "חוסר הנאמנות" במשרד החוץ, אשר הוביל לפיטוריהם של 81 דיפלומטים. אחד מהם היה ג'ון דייוויס, מומחה מוערך לענייני סין, אשר פוטר בידי השר ג'ון פוסטר דאלס למרות שעבר בהצלחה תשע חקירות. הצעד הזה היה לא רק שגוי אלא גם מטופש, משום שהוא גרם לכך שארה"ב הייתה במשך דור שלם עיוורת לנעשה בסין, והוביל לאפקט מצנן במשרד החוץ כולו.
היועץ המשפטי הראשי של מק'ארתי, רוי קון, היה מאוחר יותר פרקליטו של
דונלד טראמפ ואחד המנטורים הראשונים שלו. חוסר האתיקה של טראמפ, הבוז שלו כלפי האמת והבוז שלו לשירות הציבורי – יותר מאשר מזכירים את השיטות של קון ומק'ארתי. ואין זה פלא שאת מקומו של קון תופס כיום
רודי ג'וליאני – אשר חתר תחת יובנוביץ.
ניתן היה לצפות, שבכירי משרד החוץ יתייצבו מול טראמפ ולצד אנשי המשרד – אבל זה לא קורה, מדגיש ברנס. למעשה, הם מפגינים את אותו חוסר עמוד שדרה שהפגין דאלס. השר
מייק פומפאו כנראה עקף את השגרירות בקייב כדי לקדם את האג'נדה הפרטית של טראמפ; רוחו של קון מביטה ומחייכת.
עוד לפני הבלגן באוקראינה, ממשל טראמפ ניהל במשך שלוש שנים מלחמה נגד הדיפלומטיה. הבית הלבן קיצץ בשיטתיות את תקציב יחסי החוץ, הקטן פי 19 מתקציב ההגנה. הדיפלומטים המקצועיים נדחקים לשוליים; רק אחד מבין 28 העובדים בדרגת עוזר-שר הוא דיפלומט מקצועי ומספר המינויים הפוליטיים לשגרירים הוא הגבוה בהיסטוריה. חמישית ממשרות השגריר אינן מאוישות, כולל מרכזיות. בצורה בלתי מפתיעה, מספר המעוניינים להתקבל לעבודה במשרד החוץ ירד בצורה חדה והגיע השנה לשפל של שני עשורים.
ניקוי ההרס שנוצר במשרד החוץ יקח שנים רבות, והנזק למעמדה של ארה"ב בעולם יהיה ארוך עוד יותר וקשה עוד יותר לתיקון, מזהיר ברנס. אם השגרירויות אינן מדברות בשמו של הנשיא ונתפסות כאויבות של הבית הלבן, מדוע שהממשלות המקומיות יתייחסו אליהן ברצינות? מדוע להשתמש בערוצים דיפלומטיים במקום לדבר במישרין עם אנשי הנשיא? אם הדרך לקבל סיוע היא לספק את מאווייו של הנשיא, מדוע לבצע רפורמות כלכליות ופוליטיות קשות?
מעשיו של טראמפ רומסים את הפרקטיקה הדיפלומטית ואת האינטרסים האמריקניים. כאשר השתמש במשרתו לצרכיו האישיים, אימת טראמפ את דעתם של
ולדימיר פוטין ושליטים סמכותנים אחרים, לפיה האמריקנים אנוכיים וצבועים כמותם. טראמפ הוא המתנה הטוב ביותר לרודנים, מתנה מתמשכת בדמות פגיעותיו הבלתי-פוסקות באינטרסים של המערב.
ארה"ב חופרת לעצמה בור עמוק בעולם המשתנה במהירות, בעלי בריתה נבוכים ויריביה ממהרים להשתמש לטובתם במצב החדש. המוסדות והקואליציות שבנתה ארה"ב במשך עשרות שנים הולכים וקורסים. האמון של אזרחי ארה"ב במנהיגותם הממושמעת הולך ונעלם. וכל זה קורה כאשר ארה"ב צריכה להסתמך על דיפלומטיה יותר מאשר אי-פעם בעבר.
ג'וזף וולש, הפרקליט האגדי שהופיע בפני ועדת מק'ארתי, פוצץ את בלון המקארתיזם ב-1954 באומרו: "האם אין לך שום תחושה של הוגנות, אדוני? אחרי ככלות הכל, האם לא נותרה לך שום תחושה של הוגנות?". השאלה הייתה רטורית אז, וכך היא כיום לגבי ממשל טראמפ – טוען ברנס. אולם הוא ממשיך, תחושת ההוגנות קיימת בשירות החוץ – וזה נותן לו מעט אופטימיות. כבודם ומחויבותם נמצאים במיטבם. כל עוד איכויות אלו ייוותרו בעינן, ולא משנה עד כמה ייפגעו בימי ממשל טראמפ, יש תקווה להחייאת הדיפלומטיה.