השנה אנו מציינים מאה שנים לעלייה השלישית, זו שהחלה אחרי מלחמת העולם הראשונה, ובמשך כארבע שנים הביאה לעלייתם ארצה של כ-35 אלף יהודים, שתרמו רבות להתפתחות היישוב היהודי בארץ אחרי תום הכיבוש הטורקי ובתחילת הכיבוש הבריטי. נהוג לקשור את התחלת העלייה השלישית להגעתה של האונייה "רוסלאן" ארצה בדצמבר 1919 (אם כי עוד לפניה הגיעו ספינות קטנות אחדות), שהביאה על סיפונה כ-700 עולים, כאחוז אחד מכלל היהודים שהיו אז בארץ. למה הדבר דומה? לעלייתם ארצה היום של כ-70 אלף עולים ביום אחד!
במקביל, באותן שנים נרצחו ונטבחו באירופה, בעיקר המזרחית ובעיקר בברית המועצות שזה עתה קמה, כ-150 אלף יהודים. מדובר על כעשרים שנה לפני שואת יהודי אירופה והלקחים שנלמדו (?) ממנה ופחות מעשרים שנה אחרי הפרעות האיומות ביהודי קישינב, שלהן נתן ביאליק ביטוי ופרסום ביצירותיו "על השחיטה" ו"בעיר ההרגה". מדינת ישראל טרם קמה, אבל העלייה ארצה עדיין הייתה אפשרית יחסית. ובכל זאת, כ-150 אלף יהודים לא הפיקו את לקחי קישינב הטריים, לא חיסלו את עסקיהם ולא ניצלו, כפי שעשו 35 אלף העולים בעלייה השלישית. עלייה שלהם לא רק הייתה מצילה אותם, אלא גם הייתה מגדילה מאוד את היישוב היהודי בארץ ומזרזת את הקמת מדינת היהודים.
אבל, היהודים כדרכם הם עם קשה-עורף, ומסרבים ללמוד מניסיונם המר לאורך השנים בכלל ובמאה השנים האחרונות בפרט. על כן אנו עדים בהווה לשורת תופעות חמורות, שכל אחת מהן וכולן ביחד גורמת וגורמות נזק עצום למדינת היהודים ולציונות, שתכלית קיומן היא ריכוז עם ישראל בארץ ישראל. בעוד שבשנים הראשונות של המדינה, כשהאוכלוסייה הייתה מצומצמת וענייה מאוד ובשלבי התאוששות ראשונים ממלחמת השחרור, עלו ארצה כמאתיים אלף עולים בשנה, בשנים האחרונות הממונים על העלייה (משרד העלייה והקליטה, הסוכנות היהודית) מסתפקים ומתגאים ב"הישג" המפוקפק של עליית 20-30 אלף עולים בשנה בלבד.
ועוד: במקום שתפקיד שר העלייה והקליטה יהיה חשוב ונחשק, שרי ישראל רואים בו פחיתות כבוד ורק קרש קפיצה לתפקידים אחרים. אילו הייתי
גדעון סער, למשל, הייתי מסתער על ההנהגה דרך תפקיד מאתגר זה. ועוד: אם יש משמעות כלשהי למלים "מורשת רבין" הרי היא הגדרת היורדים מהארץ כ"נפולת של נמושות". על מדינת ישראל ואזרחיה להוקיע את התופעה ההרסנית והמבישה ולא להתייחס אליה בסלחנות, כ-relocation.
בהקשר זה חשוב במיוחד לגנות את הירידה (כולל של ניצולי שואה!) לאירופה, לגרמניה, לברלין. למדינת ישראל אין מחויבות ליהודים וליורדים היושבים על סיר הבשר בגרמניה/צרפת/אנגליה, למשל, וטומנים את ראשם בחול כמו יהודי מזרח אירופה בשנות העלייה השלישית ויהודי גרמניה בשנות השלושים של המאה הקודמת. הכתובת כתובה על הקיר גם היום. ישראל אינה צריכה להגן על מי שבחרו לחיות מעבר לים ואינה צריכה לעסוק בחינוך יהודי (להישארות) בתפוצות, אלא להתבסס ולהכין מקלט עבורם בארץ לקראת היום שבו ייאלצו לעזוב את סיר הבשר.
על-רקע זה מבישה הייתה תגובתו של
יצחק הרצוג, יו"ר הסוכנות היהודית, שבמקום לקרוא ליהודים בעיר האלה בפרט ובגרמניה בכלל לעלות ארצה, העדיף להתמקד בקריאה למשטרת גרמניה (!) להגן על היהודים.
