שניהם היו ראשי
ממשלה בישראל. שניהם כיהנו תקופות קצרות יחסית ושניהם סיימו את כהונתם באופן מביש. אהוד ואהוד, ברק ואולמרט. אין ספק, השניים מוכשרים, לשניהם פה גדול, דיבורם רהוט, נואמים היטב. לראשון רקורד צבאי מפואר, אבל רקורד פוליטי מפוקפק. השני כל כולו פוליטיקה ממלכתית ועירונית, פוליטיקאי בנו של פוליטיקאי, ונא לא להזכיר לו את שירותו הצבאי העלוב. ושניהם היו נכונים לנקוט כל צעד, לעשות כל ויתור, ובלבד שיגיעו למרום הפירמידה. תאוות השלטון שלהם בלתי נדלית.
אהוד ברק ייזכר לעד כראש הממשלה שאורך כהונתו היה הקצר ביותר - רק שנה ו-245 יום. מה הוא עולל בפרק זמן זה? ניהל מו"מ עם רב המרצחים ערפאת, היה נכון למסור לאויב 90 אחוז משטחי יהודה, שומרון ועזה, כולל מזרח ירושלים. בתקופתו הופקר למותו החייל יוסף מדחת בקבר יוסף שבשכם, ופרצה האינתיפאדה השנייה. גם נסיגתו החד-צדדית של צה"ל משטח לבנון, ששימשה דגם לעקירה מגוש-קטיף, רשומה על שמו. ערביי ישראל לעולם לא ישכחו לו את הרג 13 האזרחים בעקבות המהומות שחוללו באוקטובר 2000.
אין לשכוח לו את פרשת העמותות הפיקטיביות, שמימנו את קמפיין הבחירות שלו לפני היבחרו ביולי 1999. מפלגתו נקנסה, אך הוא לא הועמד לדין. זהו אהוד ברק שמקבל לימים 2.3 מיליון דולר מקרן וקסנר ועד היום לא סיפק לציבור הסבר מניח את הדעת לפשר המתת הזה.
אהוד אולמרט ייזכר תמיד כראש הממשלה הראשון (ונקווה גם האחרון), שהועמד לדין ונשלח לכלא. שם היה לו זמן למכביר לכתוב את ספרו, שבו הוא יורה לכל עבר. משך כהונתו היה ארוך מזה של אהוד הראשון - שלוש שנים, 2009-2006. לבד מפרשיות המירמה, הפרת אמונים ושיבוש מהלכי משפט - עליהן נדון ל-19 חודשי מאסר וקטעו את כהונתו - מזוהה תקופתו בראשות הממשלה עם מלחמת לבנון השנייה והשלכותיה עד היום ועם מבצע
עופרת יצוקה בעזה. זה האיש שירק לבאר ממנו שתה, והלך עם שרון להקמת קדימה (הייתה מפלגה כזאת, שהתפוגגה עד מהרה) ודחף להינתקות החד-צדדית מחבל עזה.
תאוות פרסום
אהוד השני, יוצא חלציהן של נחלת ז'בוטינסקי, תנועת החרות, בית"ר, הליכוד, היה ראש הממשלה שהרחיק לכת אפילו מיוצא קיבוץ משמר-השרון ומפא"י, ברק, בנכונותו להתנער מחבלי מולדת ולוויתורים לפלשתינים. למזלנו, היו אלה בני שיחו שאמרו "לא" גם להצעת מר אולמרט, למסור להם 97 אחוז מהשטח ולהיענות לשאר דרישותיהם, שיכלו לסכן את קיום ישראל.
כאשר מנהיג פורש, עליו לדעת את מקומו כ"מי שהיה". בלי קשר לרקורד הבעייתי של שני ראשי הממשלה הנ"ל, אהוד ואהוד, היה עליהם לכבד את התפקיד הרם שמילאו ולא להכתימו במעורבות פוליטית עכשווית, ירודה, בהסתערות שוב ושוב על יריבם, שנוא נפשם, ראש הממשלה המכהן. אהוד ברק, על שום כשליו בזמן הקצר שהיה כראש הממשלה ועל שום התהיות לגבי התנהלותו הכספית. אהוד אולמרט, על שום שכתם הפלילים דבוק למצחו, הגם ששילם חובו לחברה. ושניהם - על שום שמיום ליום הם מקצינים שמאלה אף מעבר לעמדות שייצגו לעת שהמושכות היו נתונות לזמן-מה בידיהם.
שנאתם לנתניהו, שלא לומר קנאתם בו, מביאה אותם להתייצב בראש הפועלים להביא לסיום כהונתו ארוכת השנים. ברק, שאף ניסה לחזור לחיים הפוליטים על גב תנועת השמאל הקיצוני "מרץ", אליה הצטרף ברוב פטרונותו, עושה זאת מאז כישלונו הנוסף בעיקר במאמרים מעל דפי בטאון מפלגתו הנוכחית,
הארץ. הוא כבר חרץ את דינו של מי שבממשלתו כיהן כשר ביטחון, ומאיץ במערכת המשפט לקבל את ההחלטה ה"נכונה". אולמרט מבין שחמאה בוערת על פדחתו, כשהוא יוצא פה ושם אל אור השמש. אבל תאוות הפרסום גוברת אצלו על הכל. הוא אינו מוותר על הופעות ציבוריות, ככל שמזמינים אותו, ואינו סוכר את פיו. את עיתותיו וכושרו הרטורי הוא מקדיש להביא להפלת שלטון הליכוד, בימים אלה הוא רואה עצמו ברוב יהירות כמתווך בין הגוש הדתי לבין
בני גנץ.
אהוד א' ואהוד ב' הבלתי נלאים טרם הפנימו, כי זמנם עבר. השניים לא יירגעו ולא ינוחו עד שישיגו את מטרותיהם - הפלת יריבם הפוליטי, העולה עליהם בחוכמתו הפוליטית ובכושר שרידותו, ונסיגת ישראל. התקשורת באופן טבעי עטה לדווח על אימרות פיהם, אך הציבור ברובו הגדול אינו שוכח להם את כשלונותיהם הצורבים. לא מפיהם של אהוד ואהוד תצא תורת הדמוקרטיה והמוסר הציבורי.
