בפרשת השבוע אנחנו נפגשים עם אמירת הנכונות של אברהם "הִנֵּנִי" לנאמר לו: "קַח-נָא אֶת בִּנְךָ יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ, אֶת יִצְחַק, וְלֵךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמּוֹרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעוֹלָה" (כ"ב 1-2) הפעם לא לתכלית הנשגבה "לֵךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ... וְאֶעֱשֶׁה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל (י"ב 1-2) .
בפרק י"ב צירוף המילים "לֵךְ לְךָ" נועד למען בניית חיי אברהם אבינו במולדת החדשה. צירוף המילים "לֵךְ לְךָ" בפרק כ"ב מנווט את אברהם לעבר מותם של החיים, לעבר הכמישה והכיליון של חיי בן אחד ויחיד שיש לו - להעלותו עולה בהר מוריה.
אין ספק שהסיפור בפרק כ"ב בפרשת "וירא" - סיפור "עקידת יצחק" הוא סיפור מכונן, שעיצב את התודעה היהודית של התמסרות טוטאלית לאל. זה סיפור שעיצב את תודעת הנכונות להקריב את היקר ביותר מכל שיש לנו ללא היסוס וללא ספק - להקריב את בנינו. הביטוי האולטימטיבי לאמונה טוטאלית באלוהים באה לידי ביטוי באמירת הנכונות של אברהם -
"הִנֵּנִי".
מתוך אי-יכולתי לעכל את הנכונות לקדושת המוות, מתוך אי-יכולתי לאמץ את האמירה "הִנֵּנִי", המצביעה על נכונות של אב לעקוד חיי בן, אני מבקש ללכת בעקבות המהר"ל מפראג ב"דרך החיים" עמוד ע"ג, המציע לנו לקרוא את פרק כ"ב לא על-פי כללי הניקוד הטברייני, שחובר רק לפני יותר מאלף שנים (מדובר בניקוד שחובר במאה ה-11 בעיר טבריה על-ידי שני בעלי המסורה אהרון בן-משה בן אשר ומשה בן בן דוד בן נפתלי).
המהר"ל מפראג מתייחס אל פסוק ט"ז בפרק כ"ב בספר בראשית "כִּי יַעַן עָשִׁיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּּה
וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת-בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ. הוא מתמקד במילה
חָשַׂכְתָּ ומבקש לא לקרוא עם שׂ שמאלית, כפי שנוקד בניקוד הטברייני, אלא עם שׁ ימנית. מכאן המילה
חָשַׁכְתָּ ב-שׁ ימנית מקבלת את הפירוש שאלוהים מברך את אברהם
שֶׁלֹּא הֶחֱשִׁיךְ את חייו - אלוהים מוקיר את אברהם על שלא העלה חושך מוות על חיי בנו יצחק.
אלוהים מברך את אברהם על שהוא מקדש את החיים ולא את המוות. אלוהים מברכו על שהוא מקדש את חיי בנו יצחק על-ידי מניעת חשכת המוות. סיפור העקידה ללא הניקוד הטברייני מקבל משמעות חדשה - אלוהים מברך את אברהם המוסרי שלא גרם למותו של יצחק, כי אם היה הורגו היה נמנע אורו של יצחק מן האלוהים. מי ייתן וצוואה זו תלווה את חיינו גם ב-2019 - ואף נרחיבה - ולא נמנע אור מבנים יקרים, לא נמנע אור במלחמות אין קץ מבני אברהם - בני יצחק וישמעאל, כי אלוהים חפץ באורם של בניו ולא בחשכת חייהם.
הפירוש השכיח לסיפור העקידה בקוראי את הכתוב על-פי הניקוד הטברייני הביא אותי לכתיבת שורות מחאה כואבות:
יֵשׁ בְּלִבִּי כַּעַס עַל אֲבוֹתַי -
עַל אָבִי אַבְרָהָם
שֶׁעָקַד אֶת שְׁנֵי יְלָדָיו -
יִצְחַק עַל פְּנֵי הָאֵשׁ
אֶל מוּל פְּנֵי אֵימַת הַלֶּהָבָה,
יִשְׁמָעֵאל עַל פְּנֵי הַמִּדְבָּר
אֶל מוּל פְּנֵי הַצָּמָא
וְנוֹתַרְנוּ עַד הַיּוֹם עִם אֵימַת הָעֲקֵדָה.
אני מייחל לימים שלא יאמרו מלים כואבות: "כִּי נוֹתַרְנוּ עִם אֵימַת הָעֲקֵדָה", אלא נלך בדרכו המוסרית של אברהם אבינו, דרך אותה הוקיר אלוהי ישראל, המכבד את אברהם, שהקשיב לקול המוסרי שפעם בקרבו
ולא החשׂיך את חיי בנו, לא זרע חושך. נקשיב לקול המוסרי הפועם בקרבנו ולא נקריב קורבנות אדם במלחמות חוזרות ונשנות.