רוב הציבור בישראל מכיר היום בצורך בממשלת אחדות לאומית, גם במחיר ויתורים מסוימים מצד מרכיביה על השקפת עולמם.
הסיבות המרכזיות להכרה זו הן תוצאות מערכת הבחירות האחרונה, המתח הביטחוני בגבולות המדינה בפרט ובמזרח התיכון בכלל, הגירעון הפיננסי שהמדינה נתונה בו, והרצון להימנע ממערכת בחירות שלישית בתוך שנה.
מתמונת מצב זו עלול להשתמע כי הקמת ממשלת אחדות בעת הזו היא אילוץ ולא בחירה מועדפת. ולא היא.
ממשלה רחבה עדיפה על פני ממשלה צרה והומוגנית מדי גם לו ניתן היה להקימה, שכן ממשלה מעין זו כיום היא כורח לאומי הנובע מצרכיה החברתיים-פוליטיים של מדינת ישראל. ממשלה רחבה שכוללת נציגים משני אגפי המתרס הפוליטי חשובה לחברה הישראלית יותר מכל שיקול מדיני או כלכלי.
כמובן שלממשלת אחדות לאומית יש חסרונות, שהידוע שבהם מבוטא בכינוי המזלזל "ממשלת שיתוק לאומי". ואכן לא תיתכן קבלת החלטות חד-צדדיות בממשלה מעין זו, ודאי שלא בתחום המפלג ביותר - עתיד שטחי יהודה ושומרון. מה גם שממילא אין כיום אפשרות לפריצת דרך בנושא זה - לא לכיוון של סיפוח ולא לכיוון פשרה טריטוריאלית: הן מסיבות פנים-פוליטיות, הן בשל העדר פרטנר בצד הפלשתיני, והן מסיבות בינלאומיות. אף ממשלה בישראל לא תשרוד נסיגה חד-צדדית הכוללת עקירתם ויישובם מחדש של עשרות אלפי מתיישבים לאחר התהליך הכושל של ההינתקות. מאידך-גיסא, אפילו ממשל טרמפ לא יאפשר סיפוח.
חיסרון נוסף של ממשלת אחדות לאומית נובע מהפגם בהיבט הקלאסי של הדמוקרטיה. בהנחה שמפלגת "
הליכוד" ומפלגת "כחול לבן" יביאו עמן את שאר חברותיהן ל"גוש", הרי שרק "הרשימה המשותפת" (ויתכן שאף "האיחוד הדמוקרטי") על 18 נציגיהן תישארנה מחוץ לקואליציה. ובכל זאת - הצורך החיוני בממשלה רחבה שבבסיסה שותפות בין שתי המפלגות הגדולות גובר על חיסרון זה.
שורשי הפילוגים בחברה הישראלית מגיעים לתקופת היישוב. צירי הפילוגים ידועים - דת ומדינה, כלכלה, שטחים ושלום, יהודים וערבים וכיו"ב. אך בעשור האחרון דומה כי הפילוג העמיק והתגבש סביב ציר מחנאי: ימין דתי-חרדי כנגד שמאל-מרכז חילוני ("ליברלי"). כמו-כן ניכר כי דמותו של
בנימין נתניהו עצמו ניצבת במוקד העימות המחנאי והסלידה ההדדית, ובמידה לא מבוטלת יש לנתניהו עצמו חלק ביצירת ובהחרפת העימות.
מדוע הצורך בממשלה רחבה חיוני בישראל יותר מאשר בארה"ב שאף בה קיים פילוג עמוק בין שמרנים וליברלים המגיע עד כדי ניסיון להפיל את הנשיא המכהן באמצעים משפטיים ולאו-דווקא בבחירות? ההבדל המשמעותי ביותר הוא באופיין השונה של המערכות הפוליטיות. המבנה של חלוקה בין נשיא שנבחר ישירות וקונגרס של שני בתים כאשר העצמה הפוליטית מבוזרת ביניהם מבטיחה שכל אחת משתי המפלגות או המחנות לא ימצאו עצמם מחוץ למשחק הפוליטי לתקופות ארוכות. אף המבנה הפדרלי מבטיח ביזור הכוח בין וושינגטון והממשלות המרכיבות את הפדרציה שגם בהן השלטון מתחלף ברמת המדינות.
ממשלה רחבה הכוללת נציגים משני מחנות יריבים אינה תופעה חריגה, ודאי לא בחברות מפולגות, ואיש לא סבור שהיא אינה דמוקרטית. ממשלות כאלה קמו לאורך ההיסטוריה הפוליטית של דמוקרטיות מכובדות כהולנד ובלגיה על-רקע שסע פנימי. באוסטריה שלאחר מלחמת העולם השנייה ובגרמניה של שנות ה-60' במאה שעברה היו ממשלות המורכבות מנציגי שתי המפלגות הגדולות.
נחזור לישראל. בעשורים הראשונים של המדינה הורכבו קואליציות של מפלגות תנועת העבודה, מפלגות בורגניות ומפלגת הציונית הדתית. ממשלות רחבות הוקמו בימי משברים גדולים - לפני מלחמת ששת הימים, בתקופת מלחמת ההתשה ובימי המשבר הכלכלי הגדול בשנות ה-80'.
רוב התקופה הקשה ביחסי ירושלים-וושינגטון בזמן הנשיא אובמה התרחשה כשבישראל כיהנה ממשלה רחבה בהשתתפות מפלגות מהימין והמרכז. הרכב זה סייע לרה"מ נתניהו לתפקד בהצלחה בתקופה מסובכת ומאתגרת זו.
לבסוף יש להתייחס לשסע הנוכחי בחברה הישראלית. הניסיון הפוליטי של מדינת
ישראל מלמד כי יש סכנה רבה דווקא כאשר הממשלה הומוגנית מדי. הממשלה שקמה לאחר בחירות 1992 כמעט הסתיימה במלחמת אחים. ולהפך. הממשלה הלאומית-דתית שקמה לאחר בחירות 2015 עוררה עוינות שהזכירה את שנות ה-90', ולעוינות זו יש חלק ניכר בהקמתה ובהישגיה האלקטורליים של מפלגת כחול לבן המהווה קואליציית-נגד לשלטון נתניהו.
הדרך הנכונה ליציאה מהמצר היא לפיכך הקמת ממשלת שותפות לאומית, ולו לתקופת מעבר, שתתמודד עם האיומים המידיים בתחומי הביטחון, הכלכלה, יחסי החוץ, ומדיניות הפנים שישראל ניצבת מולם. אולם גם לאחר שתוציא ממשלה זו את ימיה, מן הראוי להימנע מממשלות הומוגניות או צרות מדי.
