הבעת אמון ב
ממשלה נכנסת היא הצבעה פוזיטיבית, לאמר: יש צורך ברוב בעדה. אם בהצבעה יש תיקו, המשמעות היא שהממשלה לא קיבלה את אמון הכנסת. עובדה זו מובילה למתמטיקה פשוטה: אם
בני גנץ יציג ממשלת מיעוט שתסתמך על 57 חברי כנסת מול 55 מתנגדים ושמונה נמנעים של
ישראל ביתנו, צריך ח"כ אחד או שניים כדי למנוע ממנו את הרוב הדרוש. אחד - אם יימנע חבר כנסת מכחול-לבן, העבודה או המחנה הדמוקרטי; שניים - אם יצביעו נגד שניים מחברי ישראל ביתנו.
מה הסיכוי שזה יקרה? ראשית יש לציין, כי אין זה פשוט מבחינה ציבורית לדרוש מחבר כנסת להצביע נגד עמדת סיעתו בכלל, ובהצבעת אמון בממשלה בפרט. כידוע, הבחירות בישראל אינן אישיות אלא מפלגתיות, ולכן חברי הכנסת חבים אמון ומשמעת לסיעות בהן הם חברים. לצד זאת, קיימים מקרים בהם מצפונו של חבר הכנסת אינו מאפשר לו ליישר קו עם סיעתו. במקרה כזה, עליו להתפטר ולהחזיר לה את המנדט (ולא ליטול אותו לעצמו, כנהוג במחוזותינו).
אבל מה קורה אם הסיעה היא זאת שמועלת באמון מצביעיה? או במילים אחרות: מה יעשה חבר כנסת שנותר נאמן למצע המפלגה ולהבטחותיה לבוחר, בעוד היא סוטה מהן בצורה משמעותית? מבחינה פורמלית, הרוב קובע: זכותה של סיעה/מפלגה לשנות את עמדותיה, ולאחר מכן יהיה עליה לתת דין וחשבון לחבריה/בוחריה. אך נניח מקרה קיצון תיאורטי, בו מפלגה בעלת מצע דמוקרטי לעילא מחליטה לשלול את זכויותיהם של בני מיעוט מסוים. האם על חבר הכנסת המצפוני להפקיר את השטח לעמיתיו סוטי-הדרך ולחכות שאולי בעוד כמה שנים הציבור יבוא איתם חשבון? מה עם אחריותו הנרחבת יותר - לכלל אזרחי המדינה, כאחד מ-120 המופקדים על ענייניה?
אנחנו כמובן לא נמצאים במצב קיצון שכזה, ומותר להניח שגם לא נימצא בו. עם זאת, נכונות של כחול-לבן ושל ישראל ביתנו להקים ממשלת מיעוט בתמיכת הרשימה המשותפת (וכידוע, בישראל אין דבר קבוע יותר מאשר הזמני), מהווה הפרה מהותית מאוד של הבטחותיהן לבוחריהן, הבטחות שבשמן קיבלו מיליוני קולות. שתי המפלגות הציגו מבחינה מדינית מצע ימני. כן, גם כחול-לבן: הירדן הוא גבול הביטחון של ישראל, נגד היפרדות חד-צדדית מהפלשתינים, שמירת חופש הפעולה של צה"ל ביהודה ושומרון, חיזוק ההתנחלויות בגושי ההתיישבות. שלא לדבר על ישראל ביתנו: דרישה להצהרת נאמנות ושירות לאומי של ערביי ישראל, מאבק צבאי בלתי מתפשר בטרור, חילופי שטחים במסגרת הסכם עם הפלשתינים.
קבלת תמיכתה של הרשימה המשותפת מהווה הפרה בוטה של המצעים הללו, של רוחם ושל המשתמע מהם. ושיהיה ברור: ממשלת מיעוט תצטרך לתת לרשימה המשותפת הרבה יותר מאשר תקציבים ויד חופשית לעבריינות בנייה. בכל פעם בה הממשלה תרצה להעביר חוק כלשהו, יציבו תריסר הח"כים של המשותפת דרישה חדשה - בידיעה שבלעדיהם החוק הזה לא יעבור. ואין זה משנה אם יהיה מדובר במשהו מהותי כמו תקציב המדינה או במשהו טכני כמו שינוי מתכונת בחינת עורכי הדין. הרשימה המשותפת תחזיק את הממשלה בגרון ותנצל זאת עד הסוף - ובצדק מבחינתה; מי יודע מתי היא תהיה שוב שותפה-בפועל בשלטון.
זהו מצב בו מי שסוטה מן הקו הוא המפלגות וראשיהן, ובו יכולים חברי כנסת מטעמן לבוא ולומר: לא על בסיס זה נבחרתי; יש לי חובת אמון למצביעים בעדי, יש לי חובת אמון למי ששלחו אותי לכאן. חברי כנסת בעלי מצפון ויושר (בתקווה שעוד נותרו כאלו) יצטרכו לעשות חשבון נפש עמוק בטרם יחליטו האם הם מסוגלים להרים את ידיהם תמורת ממשלה שאינה רק מסוכנת, אלא גם מהווה סטירה בפניהם של מיליוני ישראלים.
קחו לדוגמה את
עודד פורר מישראל ביתנו, שבא משורות הליכוד, או את
אלכס קושניר מאותה מפלגה, שהיה איש שב"כ; האם הם יכולים לתמוך בלב שלם באותה ממשלה בה תומכים
עופר כסיף ו
אחמד טיבי? שלא לדבר על אנשי תל"ם המשולבים בכחול-לבן: משה יעלון היה שר הביטחון מטעם הליכוד,
יועז הנדל מצהיר על עצמו כבעל תפיסת עולם "ימנית-ממלכתית-ליברלית",
צבי האוזר היה יועצו של
בנימין נתניהו ומזכיר ממשלתו ועומד בראש "היחדה למען הגולן". אלה יכולים להיות באותו צד עם תומכי טרור המבקשים לחסל את ישראל כמדינה יהודית?
התשובה ההגיונית והמוסרית היא: לא, ממש לא. אבל התשובה הפוליטית היא: כן, מה לעשות. משום שכל חברי הכנסת הללו נתונים בידיהם של דיקטטורים, שהם לבדם קובעים את גורלם הפוליטי. בני גנץ,
יאיר לפיד ו
אביגדור ליברמן הם היחידים המחליטים בכל דבר ועניין בסיעותיהם, כולל מי יהיה ברשימה לכנסת ומי יקבל איזה תפקיד. תקנון יש עתיד מעניק בגלוי ללפיד סמכויות דיקטטוריות בנוסח
קוריאה הצפונית; תקנון חוסן לישראל עושה זאת עבור גנץ, אם כי מבטיח להתארגן אחרת בהמשך (נחיה ונראה); ובישראל ביתנו יש חבורה של מריונטות העושות ככל אשר יצווה עליהן ליברמן. ואלו האנשים המצפים שהליכוד - מפלגה בה מתקיימות בחירות מסודרות לראשות הרשימה ולקביעת מועמדיה - יתמרד נגד בנימין נתניהו שנבחר כדין (להבדיל מכך שאכן הגיע הזמן שנתניהו יפנה את מקומו).
במצב הזה, קלוש עד מאוד הסיכוי שמישהו מחברי כחול-לבן או ישראל ביתנו יפר את מרותם של המנהיגים שעל פיהם ישק דבר. וכך, ממשלת מיעוט תהיה לא רק סכנה ביטחונית ומדינית ברורה ומיידית, ולא רק סכנה כלכלית מצד השמאל הקיצוני החברתי שיהיה שותף בה. היא גם תהיה הממשלה הראשונה בתולדות המדינה, בה השליטה מצויה בידי חבורה של דיקטטורים.
