"זה לא יהיה הסבב האחרון עם ישראל" - כך אומרים ברוב יהירותם דוברי הג'יהאד האיסלאמי, בעקבות מה שנקראת הפסקת-אש שהשיגו המתווכים המצרים, לאחר שני ימי הלחימה עם הארגון הקיצוני ברצועה. עשרות הרוגים בעזה, ובראשם בכיר שרק גל ברגר יודע לבטא נכונה את שמו, בהא אבו-אל-עטא (אבל כבר אין צורך בכך), ואפס נפגעים בצידנו - זו הייתה תוצאת ההתלקחות בשבוע שעבר.
השקט הזמני והחלקי הושכן, אבל לא רגיעה מוחלטת, כי עזה, בניגוד למה שטוען "פרשן" אחד (ומה זה משנה אם היה טייס והוא ד"ר?), אינה מחפשת רווחה ולא שקט. עזה, על כל גווניה, אירגוניה וחבלניה, מחפשת רק דם יהודי. זה עלול היה להידרדר לרביעי בשרשרת המבצעים של העשור האחרון, מאז "
עופרת יצוקה", "עמוד ענן", "צוק איתן". גם שם כבר ניתן לו - "חגורה שחורה", אבל נשאר בגדר "סבב". והסבב הזה מחדד כמה תובנות ואם תרצו - לקחים, לא בהכרח חדשים.
הראשון: הפעם ישראל היא הייתה היוזמת - וטוב שכך - בחיסול ראש נחש טרוריסטי, בפעולה נקודתית מדויקת. כהלם נפל החיסול הכירורגי על ההנהגה ברצועה, על כל פלגיה. שוב הופגנה יכולתו היעילה של צה"ל, המחכה רק לפקודה המתאימה. נמאס לנו שלרוב החמאס וגרורותיו יוזמים ירי, הפגנות, חדירות, ולאחר מכן מאשימים את ישראל המגיבה, ב...תוקפנות.
השני: שוב חודדו הבדלי התרבויות בין שני העמים. אירגוני הטרור מונעים מתרבות של שנאה אנטישמית יוקדת. יורים כשבא להם, ללא הבחנה. מטרתם - "שיחרור פלשתין" כולה, שיבוש החיים בישראל, פגיעה באזרחים. ישראל אינה מונעת משנאה, אלא מהדאגה לביטחונה ומהצורך להדוף כל איום עליה.
השלישי: אין יותר מקום לנסיגות משטחים. מתוך רצון טוב, תקווה, סיכון עצום וכאב רב, נעשתה ההינתקות מעזה. שם חזרה ישראל לקווי 67, בתקווה שבכך ייסתם הגולל על הטענות נגדה, והשקט יחזור אל שני צידי הגבול. עד מהרה התבררה הטעות הקשה. אסור שתהיינה עוד נסיגות, בכל סדר גודל שהוא, במקומות אחרים. נסיגה אינה מביאה רגיעה. נסיגה מזמינה עוד ועוד תוקפנות ערבית.
הרביעי: יש לנו עניין עם אירגונים שמתחרים זה בזה בקיצוניותם ובשנאתם לישראל. אין לנו עניין עם ארגון אחד, שמגלה אולי, לרגע, קמצוץ של אחריות ושליטה במצב. חתמת הסכם, ולו זמני, עם חמאס, קם הג'יהאד שמתחרה בו ברצחנות, ונוטל לידיו את יוזמת האש והירי. הפסקת-אש לעולם אינה מחייבת את כל השחקנים במגרש העזתי. היא תמיד עניין זמני, נזיל ושביר. מושגת כשהארגון - במקרה זה הג'יהאד האיסלאמי - נלחץ, חש שידו על התחתונה, ומבקש רגיעה זמנית. האויב יודע שישראל תמיד תכבד הפסקת אש. אין זה אומר שראשיו - שעדיין בחיים - לא ימשיכו להסית ולשלהב את אלפי חייליהם.
החמישי: הסכם השלום בן 40 השנה עם מצרים מוכיח עצמו במיוחד במצבים אלה. מצרים של סיסי היא מדינה רציונלית, ש"מספקת את הסחורה" במאמצי תיווך. מצרים אינה מעוניינת שהטרור יגלוש לתחומה. יש לה גבול משותף עם עזה. כל הדיבורים על מצור ישראלי כעילה לתוקפנות, הם שקר גס ועיוות האמת. אם יש מצור - גם מצרים שותפה לו.
הששי: תמיד יימצאו בתוכנו "יפי נפש" שמאלנים, קבוצות שוליים קיצוניות, שיצדיקו את האויב, שיניפו בלב תל אביב שלטים בנוסח "הלאה הכיבוש בעזה" ועוד כמה סיסמאות שקריות. זה מחיר הדמוקרטיה, שבה בכנסת ישראל יושבים ח"כים ערבים ומשת"פ יהודי, שיעודדו את "אחינו הפלשתינים" במאבקם ה"צודק". אין להתרגש מהם, ולא מהעומד מאחוריהם, מו"ל
הארץ.
השביעי: לאור הנתונים הללו ברור כי סבב נוסף או מבצע נוסף בעזה - הרביעי מאז ההינתקות - הוא בלתי נמנע. לא כי ישראל רוצה בו, אלא משום שהערבים תחת הכיבוש האירני-חמאסי-ג'יהאדי מוסתים על-ידי שלטיהם להמשיך בהתגרות, לחיות בעוני וברעב, להקיז דם ולחיות בסבל נוראי. מבחינת ישראל, ובמיוחד תושבי העוטף שבקו החזית, ברור, כי רק פעולה מסיבית, לא מהוססת, של צה"ל יכולה לשים קץ לקוץ הממאיר הזה ששמו חמאס או ג'יהאד. תהא הממשלה שתקום בקרוב - אם בכינון אחדות לאומית ואם בעקבות סבב בחירות שלישי - אשר תהא, בעיית עזה תוסיף להיות מונחת לפיתחה ולפתרונה. עליה יהיה מוטל להדק את החגורה על הרצועה.
"זה לא יהיה הסבב האחרון" - התייהרו דוברי הטרור בסוף השבוע, גם אחרי הפסקת האש, והם צודקים. לבטח עוד כמה ראשים יפלו בעזה לפני הסבב, או המבצע, שנקווה כי יהיה באמת אחרון.