בעקבות הפגנות הענק ברחבי לבנון הגיש ראש הממשלה סעד א-דין חרירי את מכתב התפטרותו לנשיא מישל עון. במשך כשבועיים הייתה המדינה משותקת לחלוטין, בניגוד לתחזיות המומחים לפיהן ידעך גל המחאה תוך יום יומיים. את המתרחש בלבנון בימים אלה ניתן לכנות כמהפכה עממית נגד הפוליטיקאים המושחתים שגרמו למשבר הכלכלי החמור אליו נקלעה המדינה.
לבנון פועלת בשיטת המאפיה - גנוב כפי יכולתך. מרבית חברי הפרלמנט, שלא לדבר על השרים, מנהלים עסקים נרחבים ומגוונים כבתי מלון, חנויות, נדל"ן וכד'. אין כל הפרדה בין הון לבין שלטון ואחת המוסכמות הבלתי מעורערות היא שכניסה לחיים הפוליטיים טומנת בחובה התעשרות מהירה.
הלבנונים על עדותיהם השונות החליטו לומר "עד כאן" והעמידו מספר דרישות ובראשן התפטרות כל המערכת הפוליטית החל מראש הממשלה והנשיא וכלה ביו"ר הפרלמנט, השרים וחברי הפרלמנט. תחתם הם דורשים מינוי טכנוקרטים - מומחים עצמאים שאין להם קשר לפוליטיקה הלבנונית ולאנשים ששולטים בלבנון מאז סיום מלחמת האזרחים בשנת 1991.
בלבנון שולטות מזה זמן מספר משפחות שהתעשרו ברמה שלא תתואר, כמשפחת ברי, ג'ונבלאט, ארסלן, ג'ומייל, עון, סלאם, חרירי ועוד. כך למשל מועסקות שתי בנותיו של עון בארמון הנשיאות כיועצות לנשיא, אחד החתנים מכהן כשר החוץ ואילו החתן האחר (שבינתיים התגרש מבת הנשיא) משמש כיועץ. כמעט לכל אחת מ-18 העדות במדינה יש מערכת ארגונית משלה, עיתון משלה, טלוויזיה משלה וכד'. כל עדה מנסה לקדם את חבריה וגיוס עובדים לשירותים הציבוריים נעשה על-פי נפוטיזם וקשרים ולא על-פי כישורים. כתוצאה מכך נגועות כל המערכות, כולל התקשורת ומערכת המשפט, בשחיתות ונכנעות חדשים לבקרים לתכתיבי הפוליטיקאים.
דרישתם השנייה של המפגינים היא לקיים בחירות חדשות, ודרישתם השלישית -והחשובה ביותר - היא הקמתו של גוף נקי כפיים שיכלול שופטים חדשים, יחשוף את חשבונות הבנק של הפוליטיקאים ויעמידם לדין במידת הצורך. במקרי הרשעה ייתבעו הפוליטיקאים להשיב את הכספים לקופת המדינה - דרישה בלתי אפשרית למעשה במדינה שמאז הקמתה התרגלו אנשי הציבור לגנוב ולהתעשר על חשבון האזרח הפשוט.
לבנון, מדינה קטנה ששטחה 10,452 קמ"ר, שקועה בחובות עתק בסך של כמאה מיליארד דולר אותם אין המערכת הבנקאית הלבנונית מסוגלת להחזיר. יתרה מכך, אפילו את הריבית על החוב לא מצליחה לבנון להחזיר. בנוסף מאז תחילת המחאה נסגרו הבנקים, ולא רחוק היום בו תקרוס המערכת כולה, מה גם שהשפעת הסנקציות שהטיל הנשיא טראמפ על הבנקים הלבנוניים העובדים עם חיזבאללה ואירן מורגשת במלוא חריפותה.
חשיבותו המרכזית של גל המחאה נעוצה לא בספונטניות שלו אלא בעובדה שהוא יוצא כנגד כל המערכת הפוליטית ובכללה חיזבאללה כפי שמשתקף מאחת מסיסמאות המחאה: "כולם כלומר כולם, וכמובן נסראללה הוא אחד מתוכם". קריאות אלה הושמעו לאחר שני נאומים בהם איים נסראללה על המפגינים וניסה להאשימם במרומז בקבלת כספים מגורמים חיצוניים. ניסיון הטלת דופי זה נחל כישלון חרוץ, כמו גם מספר ניסיונות להטלת מורא על-ידי פעילי חיזבאללה שסוכלו על-ידי המשטרה הלבנונית. חלק מהמפגינים ניסו לשרוף את דגלי ישראל אך מפגינים אחרים מנעו מהם בטענה כי "אנו מפגינים נגד הפוליטיקאים המושחתים ואסור להסית את הנושא לנושא אחר".
המחאה העממית עושה את שלה. הניסיון להאשים את ישראל במחאה נכשל והתפטרותו של חרירי, שמשמעותה המעשית היא תמיכה במפגינים, הותירה את המערכת הפוליטית במבוי סתום. אין פתרון הנראה בעין, העתיד אינו ברור, ואף מלחמת אזרחים נראית באופק. דבר אחד ברור, עם זאת: אין בכוונת הלבנונים לוותר והם נחושים ללכת עם מחאתם עד הסוף.
