בכוונתי לגעת בכמה נושאים הנוגעים לערביי ישראל (או כפי שרובם מגדירים עצמם: פלשתינים אזרחי מדינת ישראל), שהם, והנהגתם הפוליטית, תופסים אצלנו לאחרונה את הכותרות הפוליטיות.
הראשון הוא אפליה וצביעות. בזמנו צפיתי בכתבה שעסקה באפליה של הערבים. התחום הנדון היה סטודנטים ערביים הלומדים באוניברסיטת תל אביב. לא אפליה בלימודים והקשור בהם, אלא אפליה במציאת מגורים. הכתבה הראתה כי סטודנטים שמציגים עצמם כערבים ומבקשים לשכור דירה בתל אביב, נתקלים בסירוב של בעלי הדירות בתירוצים שונים ומשונים.
אכן, אין ספק שקיימת אצלנו בחברה "אפליה סמויה" נגד ערבים בתחומים שונים. בו בזמן שנואה עלי הצביעות בנושא. באותה כתבה רואינו שתי גבירות מטופחות שישבו בבית קפה בכיכר שוסטר שברמת אביב. פי השתיים היה מלא מרגליות על הערבים המסכנים שסובלים מחוסר שוויון, שזכויותיהם נשללות, שאדמותיהם נשדדות. אזרחים סוג ב.
ואז, אחרי שכל אחת השלימה את דברי רעותה וחיזקה אותם, הן נשאלו לפתע על-ידי המראיין: "תגידו לי, אם תוכלו להשכיר חדר, ויבוא אליכן סטודנט ערבי ויבקש לשכור אותו, האם תשכירו לו אותו"? השתיים הביטו במראיין בתימהון, ופה אחד ענו: "בטח שלא"! המראיין הנדהם בקושי פלט: "למה לא תשכירו"? השתיים ענו ממש בחצי צעקה: "כי הם ערבים"! כל הסבר מיותר.
יכול קיום
השני הוא צה"ל. בתחילת השבוע גער
בני גנץ בחברי הכנסת של "הרשימה המשותפת" על הדברים הלא יפים שהם אומרים על צה"ל, וניסה להסביר להם למה לא צריך לדבר ככה על חיילי צה"ל המוסריים החוקרים ובודקים כל טעות של הריגת חפים מפשע.
אחמד טיבי, בתשובה, נזף בגנץ והעיר לו שלא יחנך אותם. דברי גנץ היו נכונים, כמובן, לגופם, אבל בעצם ההטפה שלו חמק ממנו דבר מרכזי, מהותי, לדעתי.
צה"ל מגלם אצל חלק גדול בחברה הערבית, ואצל כלל חברי "הרשימה המשותפת", את הזהות הלאומית היהודית, מכל דבר אחר; צה"ל הוא זה שמקנה למדינה היהודית את יכולת הקיום והעמידה שלה; צה"ל הוא הגורם המלכד של החברה היהודית. כל אחד משונאי המדינה היהודית הציונית יודע ומבין את זה. לכן, צה"ל הוא הראשון להיות תמיד מואשם בפשעי מלחמה, לא משנות העובדות. 1,000 שיעורי חינוך לדוברי עברית צחה כמו טיבי או אודה, לא יעזרו כהוא זה. ליבת הזהות הלאומית הפלשתינית היא העוינות לצה"ל וכל מה שהוא מגלם. הוא היהודי שלא מתכופף ויודע, כשצריך, להכות חזק.
השלישי הוא אלימות. כמו שאלף סדרות חינוך לא ישנו את היחס לצה"ל של חברי "הרשימה המשותפת", כך לדעתי גם מיליארדים שיושקעו בחברה הערבית לשם חיסול האלימות, כביכול, לא יועילו הרבה. אולי קצת. מדוע? כי לדעתי (ואולי אני טועה) החברה הערבית היא אלימה ביסודה, בוודאי בהשוואה לחברה היהודית.
בכתבה שראיתי בזמן האחרון נשאל אחד מתושבי אום אל-פחם: "אם אתה רואה במו עיניך שאדם מוכר לך הורג מולך אדם אחר, האם תלך ותמסור עדות במשטרה"? התושב השיב, ללא היסוס: "לא, לא אמסור"! "מדוע"? הוא נשאל והשיב: "כי יבואו ויהרגו אותי, או מישהו מבני משפחתי". צריך להביט רק מסביב על האלימות, על כל צורותיה, הקיימת ברחבי המזרח התיכון. היא הפכה לנורמטיבית. כל מי שמתעלם מכך, בטיעון השדוף של "
גזענות", חי לו בעולם הנחמד של השוטים.
