יום הזעם עליו הכריזה הרשות הפלשתינית במחאה על הצהרתו של
מייק פומפאו, מזכיר המדינה, כי ההתנחלויות אינן מנוגדות לחוק הבינלאומי הסתיים, באופן לא מפתיע, בשקט. אפילו מותו של עציר פלשתיני במתקן כליאה בישראל, בסמיכות זמנים ליום הזעם, לא הוציא את הפלשתינים ביהודה ושומרון בהמוניהם לשטח. השקט שנשמר, למעט הפרות סדר בודדות של עשרות מפגינים נשען על מספר סיבות שראוי לתת עליהן את הדעת.
ראשית, כל מי שעוקב אחר התנהלות הציבור בגדה המערבית בשנים האחרונות יודע כי הפלשתינים שם עסוקים בחיים אחרים. אלו כוללים עבודה (כולל מספר גבוה מאוד של מועסקים בישראל ובהתנחלויות), בילויים (למשל, במרכז רמאללה, בעיר החדשה רואבי), והתמכרות לרשתות החברתיות. הנה נתון שלא מוכר להרבה ישראלים: היקף המשכנתאות שלקחו הפלשתינים בשטחים בסוף שנת 2014 התקרב לשישה מיליארד ש"ח. מאז המספר עלה עוד. המשמעות ברורה: כאשר הפלשתינים נקראים להפגין למען מטרה לאומית, הם מעדיפים את האני הפרטי על פני הקולקטיב. במציאות של העשור האחרון, ללא תהליך מדיני, ועם שיפור מתמיד באיכות החיים, הציבור הפלשתיני מעדיף לעבוד, להחזיר משכנתא, להקים משפחות, ולבלות.
שנית, יום הזעם הנוכחי בא בעקבות הצהרה של בכיר אמריקני, נטולת הקשר מדיני רחב יותר. הצהרה זו כשלעצמה מקוממת את הנהגת "הרשות" אינה מצדיקה יציאה המונית לרחובות. מה עוד, שאבו מאזן, כראש המערכת, ביקש מחאה מתונה, כזו שתבהיר כי הפלשתינים דוחים את מדיניות הממשל האמריקני הנוכחי, ובה בעת אינה מביאה להסלמה בשטח, שעלולה לשמוט את הקרקע מתחת להישגים שצבר מאז נכנס כנשיא למוקטעה ברמאללה. הישגים אלו מתמקדים בעיקר בבניית תשתית מוסדית לקראת המדינה הפלשתינית העתידית, אם כזו תקום.
שלישית, חשוב להזכיר כי הציבור ביהודה ושומרון לא מצטרף להפגנות יום השישי שנערכות על גדר הגבול עם רצועת עזה מאז מרס 2018. נכון, הם כולם פלשתינים, אבל לאלו של הגדה ולאלו של הרצועה מגדירי זהות שונים ומגוונים. העובדה שהם כולם שותפים לחזון לראות מדינה עצמאית הוא מכנה משותף מחבר ביניהם (כמו גם ירושלים, אסירים ושהידים). אך מציאות הגיאו-פוליטית מאז יוני 2007, שבה יש שתי ישויות פלשתיניות נפרדות - אחת שורדת ואחרת מתפתחת - חידדה את ההכרה ביהודה ושומרון שאין לרוץ ולמחות באופן אוטומטי. גם בשיאו של גל פיגועי היחידים האחרון - שחל בספטמבר 2015 - הדיר מרבית הציבור הפלשתיני בגדה המערבית את רגליו מהשטח ולא הביע הזדהות עם המפגעים.
נכון לעכשיו, ההגיונות המרסנים גוברים על אלו המאיצים להסלמה (גם חמאס לא מצליחה להבעיר את הגדה) והשקט משרת את ישראל ואת הרשות של אבו מאזן. כל זה אינו מהווה תעודת ביטוח לדפוס פעולה דומה בעתיד. לגורמים שונים כמו למשל מדיניות ישראל ביהודה ושומרון, מהלכים עצמאיים של
מתנחלים ורצון של בודדים פלשתינים לפגוע ביהודים יש באורח מסורתי השפעה על המצב בשטח.
