שר או טוקבקיסט

לשר לביטחון פנים, עו"ד גלעד ארדן, הייתה משאלה לבתי המשפט, והוא הביע אותה (8.12.19) בפגישה עם נשיאת בית המשפט העליון, אסתר חיות. וכך נאמר בהודעה המשותפת שפורסמה לאחר פגישתם: "עבירות הנשק במגזר הערבי הפכו למכת מדינה איומה שנוטלת חיים רבים של אזרחים תמימים. לצד אכיפה נחושה של המשטרה, מוכרחה להיות גם ענישה משמעותית ומרתיעה כנגד עבירות אלה. לצערי, בכתבי אישום רבים מוגשים לבתי המשפט הסדרי טיעון, שלא מבטאים את חומרת הענישה שהחוק קובע לעבירות נשק, ולכן נדרש שיתוף פעולה הן מצד רשויות התביעה והן מצד בתי המשפט בהחמרת הענישה, עד כדי דחיית הסדרי טיעון החורגים ומקילים משמעותית את עונשו של הנאשם אל מול כוונת המחוקק". הבה ונבהיר כמה נקודות לשר עו"ד ארדן.

• הסדרי טיעון נעשים בידי הפרקליטות, לא בידי בתי המשפט. אם אתה חושב שהם מקילים מדי - פנה לשר המשפטים, אמיר אוחנה, לא לנשיאת בית המשפט העליון.

• פסיקת בית המשפט העליון קובעת, כי ככלל - יש לכבד הסדרי טיעון. אם אתה סבור שיש לשנות מצב זה - פנה לשר המשפטים, אמיר אוחנה, כדי שהפרקליטות תנסה ליזום דיון מחודש בהלכה זו, או שמשרדו יעגן בחקיקה את כל נושא הסדרי הטיעון (שהפרקליטות מעדיפה, "משום מה", להותיר ברמה של הנחיות היועץ המשפטי לממשלה). הכתובת איננה נשיאת בית המשפט העליון.

• שופט חייב לפסוק בצורה עצמאית על-פי התיק שלפניו. הוא כפוף להלכות מחייבות של בית המשפט העליון, ולא להנחיות מלמעלה - אפילו לא של נשיאת בית המשפט, ובוודאי לא של הדרג הפוליטי.

• בית המשפט העליון פרסם לפני חודש פסק דין מנחה, המחייב את בתי המשפט המחוזיים להחמיר את הענישה על עבירות נשק (ראו קישור משמאל). לא יזיק להתעדכן בפסיקה לפני שיוצאים נגדה.

דבריו של ארדן לא רק מבטאים התעלמות מן המצב המשפטי ומן העובדות, אלא גם מדגימים שתי נטיות של פוליטיקאים רבים בעמדות כוח: לדבר כמו טוקבקיסטים ולגלגל את האחריות לפתחם של בתי המשפט. ארדן הוא האחראי מספר אחת למאבק בעבירות הנשק במגזר הערבי, משום שהמשטרה היא קו ההגנה הראשון מול עבריינים. במקום לזרוק ססמאות ("מכת מדינה איומה שנוטלת חיים רבים של אזרחים תמימים"), על ארדן להציג תוכנית סדורה למאבק בתופעה - תוכנית שבחוד החנית שלה תעמוד המשטרה. אבל הרי הרבה יותר קל לדבר גבוהה-גבוהה מאשר לרדת לפרטים בשטח. ארדן בכלל כנראה אוהב יותר את הפוזיציה של הטוקבקיסט. בשבוע שעבר הוא הביע תמיכה במימון ההמונים של העיתונאי ארנון סגל, שמטרתו לפרסם כספר את מאמריו על הר-הבית בעיתון מקור ראשון. וכך כתב: "הפיכתו לספר שיופץ לציבור תהיה עוד צעד בחיזוק ריבונותנו בבירתנו הנצחית". אלא מאי? המשטרה, עליה אחראי ארדן, היא המופקדת על ביצוע המדיניות המפלה לרעה יהודים - ורק יהודים ומשום שהם יהודים - בהר-הבית. היא זו שמאפשרת לווקף להפוך את הר-הבית לשטח אקס-טריטוריאלי. אז אולי במקום, או לפחות לצד, הציוץ הזה - תתכבד ותעשה משהו לשם "חיזוק ריבונותנו בבירתנו הנצחית"? והנקודה השנייה: כמה טוב שיש בתי משפט, שאפשר לזרוק לעברם תפוחי אדמה לוהטים. מבחינת הפוליטיקאים, זהו מצב של win-win: אם בתי המשפט יאשרו את מדיניותם - מה טוב; ואם יפסלו אותה - ניתן יהיה להאשים אותם בחוסר המעש של הדרג המדיני ולזעוק מרה על אובדן המשילות. וכך גם בנושא הנשק במגזר הערבי: המשטרה מגלה אימפוטנציה, השר הממונה עליה מסתפק בדיבורים, הפרקליטות מגישה הסדרי טיעון מקילים - אבל מבית המשפט מצפים שיפסול ויחמיר ויעניש. איזה כיף להיות שר.