בנזיד עדשים

עָם יִשׂרָאֵל

אָבוֹת הָאֻמָּה אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב

זֶה הֵחֵל מְעֵבֶר לַנָהָר לִכְנַעַן צֵא חֲשֹב

וּמִשָׂרָה רִבְקָּה לֵאֶה וְרָחֵל מְהֵם נוֹלָד

עַם סִלֵּק אֱלִילִים וְהֶאֱמִין בְּאֵל אֶחָד

הוּא יִשְׁרָאֵל אֲשֶׁר מֵטִיב וְנִבְגַּד

לֹא חוֹסְכִים שִׁבְטֵנוּ אַף מֵעַצְמֶנוּ גָּם

וְלֹא מַשְׁלִימִים עִם עֲשִיַּת עַוֶל אֵי שָׁם

חָשִׁים לְעֶזְרָה לַעֲשׂוֹת חֶסֶד שֶׁל אֱמֶת

אַף לְנָכְרִי זָר לְעַמֶּנוּ מָהֵר חָשִׁים לָתֵת

וּבְכַךְ לַעֲשׂוֹת חֶסֶד שֶׁל אֱמֶת

יַעֲקֹב -יִשְׂרָאֵל אִישׁ תָּם יוֹשֵׁב אֳהָלִים

אַךְ תָּמִיד מוּכָן וּמְזֻמָּן לְפַעֲנֵחַ נֶעֱלָמִים

הוּא צָבַר חָכְמָה וָדַעַת וְלָמַד גָּם לַהֲלוֹם

בְּטֶרֶם לָחַם תְּחִלָּה הוֹשִׁיט יָדוֹ לְשָׁלוֹם

כִּי כַךְ צִוָּהוּ אֵל בְּטֶרֶם יַהֲלוֹם

לֹא בִּכְדִּי נִתָּן לְיַעֲקֹב עוֹד שֵׁם יִשְרָאֵל

כִּפְשׁוּטוֹ מִשֶּׁרָאָה צֹרֶךְ אַף שַׂר עִם אֵל

הוא לָמַד לָדַעַת כְּשֶׁגַר אֶצֶל לָבָן בְּפַדָּן

עַל זֶה הַמָּשָׁל נִתֵּן שֶׁם הַמִּתְחַבֵּר לָעָם

הוּא נִהְיָה חֶלֶק מִמֶּנּוּ גָּם

תלאותיו של יעקב בדרך להיות ישראל

יעקב אחרי תלאות רבות בפדן ארם אצל דודו וחמיו, ראה צורך לנהוג בתחבולות כמו לבן כשלון המשל העממי: מִן עָאשַׁר אִל קוֹם אַרְבָעִין יוֹם צָאר מִנְהֹם וּפִיהֹם (من عاشر القوم اربعين يوم اصبح منهم وفيهم) וזה התרגום הַמִּלוּלִי: "החי ארבעים יום בקרב עם נהיה שם כאחד העם גם". זה משתקף כשלבן משיג את יעקב שיצא בהול מאצל לבן ללא ידיעתו באישון לילה בדרכו אל ארץ כנען. לבן בא אל יעקב בטרוניה קשה לאמור: למה נחבאת לבְרֹחַ וַתִּגְנֹב אֹתִי ....ולא נטשתני לנשק לבני ולבנתי...(ויצא לא/כז). (לבן כאן מבינה בני יעקב רחל ולאה ושפחותיהם בניו). יעקב לא נשאר חיב והשיב לחמיו: זה עשרים שנה אנכי עמך רחליך ועזיך לא שִׁכְּלוֹ ואילי צאֹנְךָ לא אכלתי... גְּנֻּבְתִּי יום וּגְנֻבְתִּי לילה... (ויצא לא/לח,לט), רצה בכך לומר ללבן: אתה שואל ורודף אחרי גם עתה? דו-שיח זה מסתים בכך שלבן משלים עם יציאת יעקב וחמולתו עם בנותיו של לבן ואחד עשר נכדיו ונכדה אחת עם דינה (אשר משום מה לא נכללה בספירת ילדי יעקב) לכן "מעז יצא מתוק". (כבחידת שמשון) יעקב יצא ברכוש גדול ובעם רב. אך בעוד יעקב יוצא מאצל רשע אחד הוא לבן הוא שומע כי אורב לו רשע אחר הוא אחיו עשו, שנשבע להרג את יעקב. ויעקב כמובן ידע מדוע נשבע עשו להורגו, כי הרי קנה ממנו את הבכורה בנזיד עדשים והברכה לקח ממנו בְּעָרְמָה. יעקב שידע בנעלם שהוא עתיד להיות אביו מולידו של עם ישראל, נהג נכון כצפוי ממנהיג חכם המוליך עמו בדרך לחיי רוחה וביטחון, כאן יעקב סמך על חכמתו ושלח מלאכים רש"י אומר כי מדובר ב: מלאכים של ממש, כאנשים של ממש: לְמַשֵּׁשׁ דֹּפֶק עֵשָׂו. כי יעקב רצה להגן על שתי נשותיו רחל ולאה ושתי השפחות בלהה וזלפה ואת הילדים שנולדו לו. לכן צוה על המלאכים להתנהג כמשלחת שלום אל עשו אחיו ארצה סעיר שדה אדום (לב/ד). יען כי מלאכים אלה לווהו בצאתו מארץ כנען לפדן ארם ומלוים אותו בצאתו מפדן ארם בשובו אל ארץ כנען. יעקב בקש לומר לעשו: בסך-הכל "גרתי" עם לבן וכי הברכה המיועדת לך כבכור שנטלתיה ממך, לא הועילה לי. רש"י אומר: "גרתי" עם לבן, מלה זו בהחלפת סדר האותיות נקראת "תריג" (מצוות), שיעקב קים למרות ששהה אצל רשע, רומז בכך לעשו שהוא עשו לא שמר על המצוות ולא כבד רצון אביו ואמו ונשא נשים מבנות כנען, ואף נשא את בתו של ישמעאל כאשה נוספת כְּ"צָרָה" (ضرّه) על נשותיו מבנות כנען.

הטקטיקה שנקט יעקב במפגש עם עשו

הכרנו את יעקב בפדן ארם כאיש חכם ששוקל צעדיו בתבונה ובזהירות רבה, לא תואם לתורו כאיש תם יושב אָהֳלִים. והראיה שכבודתו ועשרו צבר בעבודה קשה, במזגו בְּמָזְגּוֹ תושיה בעשיה, והרי הוא בא לפדן ארם בלי כלום ויצא ממנו בִּכְבֻדָּה רבה. גם למד תורת הלחימה וההגנה והיה למצביא בכך נתגלה כנקט בתכסיס הגנה בשים פניו לשלום עם מוכנות לחימה. הוא שם עבדיו ומשרתיו והמקנה הכבד שהיה לו בקו הראשון ההגנתי. ובטרם נכנס להמולה עשה "תְפִלָּה", ובדרך מעשית הכין "מנחה" ולעת צרה "יאבק" במושגי ימינו בדרך של "כוננות ספיגה". בַּתְּפִלָּתוֹ לקב"ה אמר: אתה ה' אמרת לי שוב לארצך ולמולדתך וְאֶטִיבָה עמך (לב/י) הנה אני שב ובדרך נתקל אני בעשו שנשבע לרצוח אותי אז אנא: הצילני נא מיד אחי מיד עשו כי ירא אנכי אתו פן יבוא והכני אם על בנים (לב/יב). היה ותפילת יעקב לא תענה הוא נותן לעשו מִנְחָה, ביודעו כי אין לסמוך על מקבלי מנחות שיקימו את אשר הבטיחו לעשות. יעקב הלך בדרך של הגנה על אנשיו ובמוכנוּת לקרב שֶׂיִכָּפֶה עליו ולספיגת מכות עשו. יעקב שכאמור הוא אבי עם ישראל הוא צאצא של שני אבות הָאֻמָּה אברהם ויצחק ידע גם שצאצאיו אחד עשר ילדיו ובת ושתי נשותיו ושתי שפחותיהן, הם הגרעין העתידי של עם ישראל. לכן נהג כאסטרטג במצאו דרך להמלט מעשו מעבר ליבוק (נחל בצד המזרחי של ים המלח - מקום מרהיב עין), אלא ששם הקב"ה שלח לו מלאך בִּשְנָתוֹ אשר ראה יעקב איש נאבק עמו כל הלילה עד עלות השחר, ולא יכול האיש להכניע את יעקב, ובסיום מאבק זה האיש עושה מעשה: ויגע (האיש) בכף יְרֵכוֹ (של יעקב) וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יעקב בהאבקו עמו (לב/כו) (כאן בא האיסור על אכילת גיד הנשב). הנה כי כן לא רק איש תם יושב אהלים אלא שהוא גם לוחם ואמיץ שאילץ את האיש שנאבק עמו להתגלות בפניו כמלאך אלוהים שֶׁבִּשֵׂר ליעקב: לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל (לב/כט). למדים עוד מזה כי השם יעקב אינו מחמיא והלא נאמר: "ויעקבני פעמים" מלשון עקיפה בערמה ובמסתורין. רש"י נצל את אותיות השמות יעקב וישראל באמרו: לא יאמר עוד שהברכות באו לך בערמה וּברְמִיָּה, ולא בִּשְׂרָרָה (ישראל) והרי לבסוף הקב"ה נגלה ליעקב בבית-אל ושם החליף שמו לישראל, ובכך יוכל יעקב - ישראל להתמודד עם אנשים בדרכו עם אנשים כעשו ולבן שיעקב גבר עליהם.

משא-ומתן מביא להשגים יותר מִּלּוֹחֲמָה

יעקב נקט בטקטיקה של משא-ומתן בפנותו לאחיו עשו, והתודה בפני על חטאו שחטא כלפי אָחִיו עשו ופנה יעקב אל עשו ואמר: שמע נא אחי עשו! למה לך לשנוא אותי, הרי הברכה שלקחתי בתחבולה לא הוֹעִילָה לא חלק ממה שנאמר בה: "הוה גביר לאחיך", הרי בסך-הכל הייתי גר לא גביר. במעמד זה יעקב בלבו התפלל לאלוהים לאמור: הצילני נא מיד אחי מיד עשו, בקשתו זו נעתרה שנאמר: וירץ עשו לקראתו ויחבקהו ויפל על צואריו וישקהו ויבכו (לג/ד). על וִֹיִֹשָֹּקֵֹהֹוּ יש נקודות שנראות מיותרות, הם נועדו לרמוז על טיב הנשיקות כי נשיקות עשו לא היו כנות. על דעה זו חולק רבי שמעון בר יוחאי הוא סבור שנכמרו רחמי עשו ונשקו בכנות. והנקודות מסמלות דמעות האחים והלא נאמר: ויבכו. יש סברה כי עשו חזר בו משבועתו לנקום ביעקב רק מפחדו מאחיו יעקב ולא מאחוה עשו שואלו: מי כל אלה? ויעקב ענה בלשון רכה, הם נועדו: למצוא חן בעיני אדני (לג/ח). זה סוג של חֲנֻפָּה. והיה גם חשש פן עשו ילטוש עיניו על רחל כי היא יפה. יוסף גונן על אמו רחל וזכה לברכה נאה מאד: "בן פורת יוסף בן פורת עלי עין". וכך גם אימהותינו בחלב היו אומרות על ילד יפה או נערה יפה מחשש של עין רעה: "יכזי אל עין" כלומר ירחיק עין הרע. עֵשַׂו נהג כמנהג הישמעאלים, הם בד"כ דוחים בנימוס את המתנות, אך מיד הם עטים עליהן כ"כשמפצירים בהם" שנאמר: ויפצר בו ויקח. ומטעמי זהירות הלך אחרי עשו לא לפניו נהג בכך ב"כבדהו וחשדהו".

דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ סְלוּלָה תָּמִיד בַּל נַעֲקוֹף לְהַכְעִיס בְּמֵזִיד

כִּי עֵת לְגַנּוֹת וְעֵת לְשַׁבֵּחַ וְעֵת גָּם לְגָרֵשׁ וְעֵת לְאָרֵחַ

וְכָאֲשֶׁר הַזְמָן דּוֹחֵק מְאֹד בַּל נְבַזְבֵּז אוֹתוֹ וּמִיָּד לַעֲבוֹד

בַּל נַחֲמִיץ עֵת רָצוֹן בְּאֱמֶת וְעִם הַקֹּשִׁי נָכוֹן לְהִתְעַמֵּת

בַּל נַטִּיל אַחֲרָיוּת עַל הַזֻּלָת יֶשׁ לְקַבֵּל אֱמֶת מָרָה בְּלִי חַת

וְיַחַד אָז עַל כֹּל מִכְשׁוֹל נִגְבַּר גָּם לֹא נְמָהֵר לֹאמַר זֶה נִגְמַר

גָּם לֹא לִבְדּוֹק צִיצִיּוֹת הָאָחֵר כִי אָז לֹא נַעֲשֶׂה וְהַמּוֹעֶד נֶאַחַר

הֲרֵי כֹּחֵנוּ בְּמתְנֵנוּ יֵשׁ לְמַצּוֹת כִּי זֶה לֹא נִגְמַר יֵׁש מָה לַעֲשׂוֹת

הַיָּשָׁר לֹא לְעַקֵּם הֶעָקוּם לְיַשֵּׁר יֶשׁ לִנְהוֹג נָכוֹן רַק בְאַחְרָיוּת לְאַשֵׁר

עַד שֶׁיֵצֵא עָשָׁן לָבָן וְיָבֹא מְבַשֵּׂר לְמַעַן הַכְלָל למען שֶׁיִּחְיֶה לוֹ בּאֹשֶׁר

טוֹב לָדַעַת יֵשׁ לְכֹל בַעֲיָה פִּתְרוֹן נִפְתּוֹר זֹאת בּנַחַת רוּחַ וְלֹא בְּחָרוֹן

כִּי נִגְזַר עֲלֶינוּ לִחְיוֹת יַחַד הֵיטֵב אֶפֶס מַעֲשֶה חֵטְא בַּל יְכֻפַּר יֵחָשֵׁב

וְהָאֱמֶת תָצוּף וְִתְעֲלֶה בְּבֹא הַזְמָן אִם נִנְהַג כְּיַעֲקֹב אָבִינוּ וְלֹא כְּלָבָן