הדמוקרטיה הישראלית חיה בנבצרות. היא אומרת בשבעים קולות כי הפוליטיקאים מימין ומשמאל, החרדים והליברלים, היהודים והערביים, כולם אשמים במה שהם מעוללים לה, כי פשוט לא נעים ולא מוסרי בעיניה להודות בפה מלא כי לא אכפת לה, כי היא בחופשה, הכל כלול, מרצון. היא לא אשמה. יש לה "הם" מן המוכן, היא מין 'זה מה שיש' חביב ונחמד, וטוב לה. התלונות? למה לא. זה חלק מן המשחק ואלוהים לא שומע.
אלפיים אולי שלושת אלפים איש ואישה, מנהלים בחיקה משחק מונופול פוליטי במעגל סגור, מכריזים על בחירות, מרכיבים רשימות, פוסלים אותן, מקימים כנסת ומפזרים אותה, ממנים ממשלה שופעת שרים וסגני שרים ויועצים ודוברים, המשמשים כלים במשחק, ומולם נוצרת אופוזיציה רק מתוקף העובדה שכך היא מלוהקת במשחק הביזרי הזה. הנפשות הפועלות מרימות את המסך על תקשורת המשחקת את המשחק בשקיקה, נהנית ממנו הנאה הגובלת בסטייה, מפרנסת בחדווה פרשנים היודעים את הכל על לא כלום ולא כלום על הכל ועל כולם, חושפים מזימות ומכסים על הגלויות, ובין
כוכב נולד לבין הכיריים של מסטר שף - לשם נמלטים הצופים ברננה - היא מגישה לציבור את ההצגה הלעוסה עד זרה, ואין עוצר.
הציבור הוא בלא אכפת קריטי. כבר הלעיטו אותו בקורסים מזורזים למשפט, פלילי, ציבורי, כבר ערפו לעיניו שופטים, כבר תלו בסמטאותיו פרקליטים, כבר הריצו על פסי המרשתת את כל הגינויים, ואת כל דברי החנופה, ואת כל תסריטי הקיטש האינפנטיליים, ואת כל ערכי המילון האסורים בחברה מהוגנת, ועוד לא די לו. נהדר. פעם. ועוד פעם. ובשלישית. למה לא. אם זה אסון, הוא לא אסון גדול מספיק. הוא לא מזעזע. הוא לא מוציא מחאות לרחובות, אלא במינון היפה לטעימה קלה.
אין תקציב. אבל זה עניין לא אישי. אישי יש הכל. מי שיש לו - יש לו, מי שאין לן -לווה. מי שיכול רוכש עוד רכב. מי שלא - מציעים לו מימון מפתה. הכבישים סתומים, אבל לא נורא, אפשר תמיד לצפור. בתי החולים אינם ערוכים, אבל מסתדרים, במסדרונים, פרוזדורים. השיח המלומד כי התנהלות הפוליטיקאים מסכנת את הדמוקרטיה, כי מערכת המשפט מתגוננת או תוקפת, כי ההרתעה היא בתחתית והאחריות למחדלים בפסגה, כל הדברים הזרים האלה, לא נוגעים, כי מה שקורא הוא שדמוקרטיה בנבצרות איננה נתונה לא לפגיעה ולא להצלה. היא בר מינן חי, חי בר מינן וכל היתר הוא חלק מדרמה שאינה מגיעה עדיין לממדים של טרגדיה קליטה.
אי-אפשר כמובן להחליף את העם. אבל אפשר להזהיר אותו. אפשר וצריך להלום לתוך המודעות שלו כי הוא לא זקוק יותר לראש ממשלה. הוא זקוק לנביא. למישהו בשיעור קומה של מנהיג ערכי שיוציא אותו ממצרים של היום, שיפדה אותו מן השבי אל תוכו הוא נשר שמח וטוב לב, שיהיה בו הכוח להרשים את האומה הזאת כי היא תיוושע, אבל אם לא תיטול את עצמה בידיים, רק אחרי אסון כבד יותר. הנוכחי לא מספיק. על שלושה פשעי האפטיה ושוויון הנפש הדמוקרטיים עלול לבא הפשע הרביעי. שחקני המונופול דרוכים. אם ניתן להם, עלולה הבורלסקה הפוליטית של ישראל לקרוס בשקט של פוסט פיגוע גרעיני למערכה חמישית בו כל הצופים ישכבו מעולפים על הבמה.
