בפוליטיקה הישראלית, בכל הקשור למדיניות חוץ, ביטחון, הגירה, דת ומדינה - ימין נוהג כימין ושמאל נוהג כשמאל, לפי החלוקה המקובלת בעולם. יש שני נושאים בהם ישראל היא עוף מוזר ביחס לאותה חלוקה פוליטית - חברתי וכלכלי; או לפחות כך היה פעם, בימי
מנחם בגין, וכיום מדובר רק באופן בו החלוקה עדיין מושרשת בדעת הקהל הישראלי.
בנימין נתניהו והליכוד מזוהים בקרב מצביעיהם כדואגים למזרחים, לפריפריה, לעניים ולאוכלוסיות מוחלשות. בפועל, נתניהו, המיליונר, הראוותן, הנהנתן, זה שמקיף עצמו בעשירים ודורש מהם מתנות יקרות ערך, דואג כמעט אך ורק לאותם אדוני הון בני המעמד העליון - המעמד שלו עצמו - על חשבון העניים ומעמד הביניים, אשר חלקם נותנים לו את קולם באופן כמעט אוטומטי ושנאמנותם למפלגה משחקת תפקיד קריטי בפוליטיקה הישראלית.
הליכוד מתייג את השמאל כאליטה עשירה ולבנה היושבת בבתי קפה בתל אביב כל היום על-מנת לעסוק ולשקוד על בגידה במדינה, אך למעשה את המאבקים החברתיים מוביל השמאל-מרכז. איך קרה שתפיסת העולם בקרב כמחצית מהציבור התבלבלה בין שמאל-חברתי לימין-שמרני, אשר דואג שהכסף יעלה מלמטה למעלה, או יותר נכון, נשארה לפי החלוקה המוזרה שהתקיימה בימיו של בגין בפוליטיקה; איך קרה שחלק נכבד מן העם נשאר תקוע מבחינה רעיונית-תפיסתית בימי מפא"י, ולא השכיל להפנים שהדברים התהפכו.
התשובה לכך טמונה ברטוריקה של נתניהו ובכירי הליכוד, אשר בדיבוריהם האינסופיים והריקים מתוכן עושים הכל על-מנת שייתפסו כאילו היו מנחם בגין בכבודו ובעצמו, ויריביהם הפוליטיים כמפא"יניקים אליטיסטים. יש סיבה מדוע
מירי רגב פונה היישר לשד העדתי, למרות שקיפוח המזרחים כבר כמעט וחלף מן העולם; יש סיבה מדוע הליכוד ו
ש"ס פשוט משסות את העם לכדי אמונה שהם דואגים למזרחים. מה שמדהים בזה הוא שההעלאה הזו של בגין באוב מצליחה. רק שבגין היה אדם צנוע אשר באמת ובתמים דאג לאוכלוסיות מוחלשות, וההסתדרות דאז באמת לא ספרה מזרחים - הם העדיפו לספור את קולותיהם בפריפריה. בערך כמו רגב, הליכוד וש"ס.
המלך הוא עירום
משה כחלון, במסגרת
כולנו, אימץ לחלוטין את התדמית של בגין ואף השתמש בתמונתו בקמפיין הבחירות. הוא לכאורה שדרוג, כיוון שהוא מזרחי. למול נתניהו העשיר והנהנתן, כחלון נראה כאדם צנוע אשר דואג לשקופים, לשכבות החלשות ולמעמד הביניים. בעיני המרכז, תדמית נתניהו השקרן והאופורטוניסט אינה דבקה בו. הוא ימני לא קיצוני ונתפס כמי שקיים את הבטחת הבחירות בנוגע לדרישת תיק האוצר. הרפורמה שלו בשוק הסלולר הביאה עמה קבלות אותן הוא יכול להראות ולחלק לכל דורש.
כחלון, למעשה, הוא גילום הרעיון של הימין הכביכול חברתי והלכאורה סוציאלי. בכך הוא אחד האשמים בהתמשכות העיוות שנוצר בישראל, בו השקר שלימין יש מאפיינים המיטיבים עם המעמדות הלא גבוהים ושעודנה טבועה בו משנתו הימנית-חברתית הסדורה של בגין. עוצמת המיסקונספציה כה חזקה, עד שלפיתת הליכוד את הפריפריה ועיירות הפיתוח אינה בת-שחרור, למרות שהליכוד שוב ושוב מוכר אותם בזול לכל הממעיט במחיר ובוגד בהם ללא הרף, בעוד מצביעיו הרחוקים מהמרכז עוצמים את עיניהם לבל יראו חס וחלילה שהמלך הוא עירום. גם מצביעי הליכוד מעוטי היכולת מהערים הגדולות נמצאים באותה הסירה עם הפריפריה ועם העובדה שהליכוד מתנכל להצבעתם לו בקלפי. כמו-כן מעמד הביניים אשר מצביע לליכוד לוקה בתסמונת שטוקהולם - מצב בו זה הנלקח בשבי מזדהה עם שוביו.
מי שמדבר על נושאים חברתיים הוא השמאל. אתיופים, פליטים, קשישים, נכים, אימהות חד-הוריות וכו'. אבל חברה וכלכלה אינן משחקות אצלנו תפקיד במערכות בחירות. יעידו על כך מספר המנדטים הזעום של העבודה בשתי המערכות האחרונות. אך לא מדובר רק על הבחירות ב-2019, אלא על משהו בהרבה יותר רחב. רעה חולה.
הציבור הישראלי לא הצליח להפנים את אחד המשפטים הזכורים של
ביל קלינטון "זאת הכלכלה, טמבל", אשר ביקש וגם הצליח לצקת את הנושא הכלכלי לתוך בחירות 92'. המחאה הגדולה ביותר שהתקיימה במחוזותינו, מחאת הדיור והאוהלים ויוקר המחיה והטייקונים וכמעט כל נושא כלכלי-חברתי אפשרי אחר, זאת מ-2011, פשוט התמסמסה. נכון, היא השפיעה על השיח, ובפועל אכן יושמו מספר אלמנטים בשטח מבחינה פוליטית, אבל עליות המחירים נשארו הדבר הקבוע ביותר במשק.
האחראי העיקרי
מי שלמעשה לא רק שלא מדבר על נושאים חברתיים אלא מתכחש אליהם, הוא הימין בכלל ונתניהו בפרט. יתרה מזאת, נתניהו הוא האשם העיקרי בהעלמת הנושא החברתי מהשיח הפוליטי. מאז שהשיח של גוש אמונים השתלט על הימין והשיח של
שלום עכשיו על השמאל, אי-שם בשנות התשעים, יש רק נושא אחד בפוליטיקה - ביטחון.
נתניהו שכלל את העיסוק הביטחוני מעבר לסכסוך עם הפלשתינים, מנצל בציניות את האיום האירני בכדי להשתלט על סדר היום ולהסיט את הדיון מכל נושא אחר. נכון שבוודאי שאנו צריכים לעשות כל שביכולתנו על-מנת שלא נושמד, אך חשוב גם שנתפנה לעסוק באיכות חיינו; אי-אפשר לטפל אך ורק בכך שנחיה ועל הדרך לפספס את החיים עצמם - אפשר, צריך, ויש מקום לדאוג שנחיה בכבוד, אחרת מה שווים החיים האלו.
נתניהו יודע שעליות המחירים קרו בתקופתו כראש ממשלה ובהמשך ישיר לתפקודו הלוקה כשר אוצר, אז העביר גזרות כלכליות קשות על הציבור לצד ויתורים מופלגים על מיסים מהטייקונים ומחברות הענק במשק, במה שגרם לסכסוכו היחידי עם המזרחים ועם המעמדות הנמוכות. אין זה מפתיע שהוא חסר כל שיח חברתי - להפך, הוא פעל ופועל למען חיסולו. הוא האחראי העיקרי לאחד ההישגים הגדולים של הימין - רציחתו בדם קר של סדר היום הכלכלי-חברתי מהרחוב תוך הזנחת השכבות החלשות ושכבות הביניים והפניית משאבי המדינה לטובת בעלי ההון, המתנחלים והחרדים מצד אחד, ושמירת התפיסה השקרית בקרב מצביעיו כי הליכוד של היום הוא הליכוד של בגין ולא מפלגת עשירים בגלגולה כיום מן הצד השני.
כמובן שגם השמאל חולק את האשמה. מ
דודו טופז והצ'חצ'חים ועד
יאיר גרבוז ומנשקי הקמעות. אלא שטופז ו
שמעון פרס עם התנועות המזרחיות היו פעם המיינסטרים והאליטה, וכיום גרבוז מתקיים בשולי השוליים. האליטה בזמננו היא השלטון, והשלטון מזה עשורים שייך לימין. הגיע הזמן לשנות את השיח כך שישקף את המציאות: האליטה דואגת לעצמה, והשמאל פועל למען התנאים הסוציאליים; מאז ימי בגין וההסתדרות, הנושא החברתי במפה הפוליטית התהפך - הימין הוא מפא"י של פעם והשמאל משקף את עמדת החלשים, השקופים, מעמד הפועלים ומעמד הביניים, אשר נתניהו, הן כשר אוצר והן כראש ממשלה, מיזג עם המעמדות שהיו בעבר מתחתיו.
