הנה, ביבי מבקש חסינות מפני העמדה לדין. הוא שיקר בראיון שערכה עימו
קרן מרציאנו כי לא יבקש חסינות. עניין של מה בכך, מה זה בשביל ביבי לא לומר אמת? קטן עליו. ראש ממשלה שעושה כן הוא כמו עד-מדינה, שמורשע בהודאה של עצמו, ומוותרים לו על העונש.
אילו, חלילה, התבזתה הכנסת להעניק לו חסינות היא הייתה קובעת למעשה על דעתו ובהסכמתו, שיש לו ממה לפחד. צעד כזה מעמיד את הפרלמנט העברי על הצד האפל של העבריינות. רק לכאורה, כמובן, רק לכאורה. אבל זהו-זה.
עם החסינות ביבי עבריין-בכוח, שבפועל הודה באשמתו ונהנה עדיין מחזקת חפות. זה מצב פרדוקסלי. זו סיבה נוספת לזרוק אותו מכל המדרגות במשכן הכנסת. לא פיסית, כמובן, אלא רוחנית ונפשית. עצם הבקשה מפי ראש ממשלה היא שחיתות; היא זילות מהותי (לא פלילי) של מערכת המשפט.
השאלות לא יתפוגגו. החל מזרם המתנות השערורייתי בתיק 1000 וכלה בכספים שהסדיר מקופת הציבור לחברו תמורת סיקור אוהד, והצוללות יצופו. יבררו בפרטנות מה קשריו עם החברה המשפחתית שלו שזכה בה ב-16 מיליונים. במרירות ניתן לפנות גם את פינת הצחור: כדאי שבתוכניות סוף השבוע ברדיו ובטלוויזיה יציגו הסוקרים למיניהם את השאלה לציבור הרחב, עם פילוח לציבור התומכים בביבי: מה הוא יותר - עוסק בשחיתות או עוסק בשחיתות? אין ברירה אחרת.
[
פורסם בדף הפייסבוק של דן מרגלית]