"ישראל ביתנו" במראה הפוליטית

ליברמן הוכיח שהוא תופעה פוליטית מיותרת, בעצם העובדה שהצליח בעקשנותו ובדרכו המניפולטיבית להוליך את המדינה לשלוש מערכות בחירות מיותרות, בהן הונחה על-ידי שלושה מניעים:

• שנאה לנתניהו. ליברמן זיהה היטב שהקמת "כחול לבן" נבעה מאותו מניע והייתה טכנית במהותה ושלילית בנטיותיה הבסיסיות. הגורם הנגטיבי היה למכנה המשותף של שתי הרשימות בעיצוב מחזה האבסורד הפוליטי של שנת 2019.

• שליטתו המוחלטת ברשימת "ישראל ביתנו" עד כדי דיקטטורה של איש אחד, ביקשה לנווט בדרך גחמותיה את הפוליטיקה של מדינה שלימה - שילוב של שחצנות וחוצפה.

• סירוב להתבשל ב"סיר הלחץ" הדמוקרטי המקובל במפלגה ובכנסת - בדרך לפסגה, בעמדת מנהיג לאומי מוכר. במקומם נעזר במניפולציות והעמדות-פנים של חתירה כביכול לאחדות לאומית.

המלצת ליברמן לממשלת אחדות, הייתה זריית חול בעיני הציבור. אין משמעות לממשלת אחדות על-רקע המחלוקות הרבות, מהן מהותיות ועקרוניות, המפרידות בין הגושים הפוליטיים הראשיים. ממשלה כזו תהיה ממשלת שיתוק, שתניב תוצאות דומות לאלו של הממשלות הזמניות, אולי עם מעט פחות זיהום תקשורתי. הציבור חייב "להתבגר", להתעלות על עצמו, לשקלל את כל הנושאים הכבדים: ביטחון, כלכלה, צמיחה, חברה, משפט, ארץ-ישראל, יהדות, עליה ופיזור האוכלוסייה - ומול כל אלה להחליט מיהו המוביל הטוב ביותר העומד לרשותו כיום ולהצביע בהתאם. רק כך תושג הכרעה דמוקרטית ברורה עם יכולות ביצוע, שנחוצים לנו כיום. שנאה לנתניהו אינני מתיימר להיות בקי במערכת היחסים הממושכת והסבוכה שבין שתי נפשות מורכבות אלה. אולם ברור שמזה שנים לא מעטות הן אינן משדרות על אותו גל. אם בתחילה השכילו עדיין להתפשר ולהציג עמדה מסונכרנת, בשנים האחרונות התפוצצה הבועה; הרעש הגדול היה בהתפטרות ליברמן ממשרד הביטחון. מאז שולטת בכל מעשיו השנאה ליריב פוליטי והרצון ללמדו לקח, לעיתים נראה הדבר כ"תמות נפשי עם פלישתים". יש לאחרונה יותר מסימנים מעידים שטחיים לכך, שמלבד משקעי העבר של ליברמן מול נתניהו, יש למעשיו גם בסיס מעשי-מטריאלי. לא אתפלא אם בסיס זה קשור בפרשיות עסקיות או כלכליות ספק-כשרות ובלחצים שמופעלים עליו בגינן. אפשר שגם כאן אכזבה של ליברמן מעמדות נתניהו כלפי הסתבכויותיו בעבר ובהווה, ממלאות תפקיד חשוב בעיצוב עמדתו כלפי נתניהו, בחזקת: "...הגיע תורך לטעום מן התבשיל...". "ישראל ביתנו" כמפלגה מנהיג "ישראל ביתנו" היה בין הראשונים שעיצב את מפלגתו כמפלגת איש אחד. לא אתפלא אם לתרבות הרוסית-סובייטית ממנה באים רבים ממצביעיה, הייתה השפעה מכרעת על כך, בעיצוב הקונספט כמו גם בהשלמת חברי המפלגה עמו כבסיס להתנהלותם הפוליטית במדינה דמוקרטית. ניתן להבין את השלמתם של בוחריו עם המציאות שהכתיב, בהיותם, לפחות בתחילת הדרך, מהגרים, עם קשיי הסתגלות לשוניים ותרבותיים ומאבק על הקיום היום-יומי בסביבה חדשה ובמידה רבה גם זרה; קשה הרבה יותר להבין הסכמה זו כיום. אני משער שאחרי הבחירות הקרובות, אם יאבד ליברמן את מעמדו "כממליך מלכים" כביכול וכלשון מאזניים בדרך לעיצוב קואליציה בעלת יכולת הכרעה פוליטית, יתחולל גם אצלו ובמפלגתו שינוי משמעותי במבנה, בעוצמה הפוליטית ובאופי המפלגה. אם לא יספק את הפתרונות לבעיות היסוד המעסיקות רבים מתומכיו: זיהויים כיהודים ללא צורך בגיור אורתודוקסי, נישואין אזרחיים בישראל, שחרור משמעותי של ההתנהלות "השמרנית" במרחב הציבורי מ"מוסרות הדת" (נסיעות, קניות, סממנים טקסיים וכו') - תתפוגג מפלגתו משום שצפי חלק לא מבוטל מבוחריה כיום נגזר מעניינים אלה. "ישראל ביתנו" כמפלגה, מייצגת עקרון אנטי דמוקרטי ברור - שלטון יחיד מרכזי, המנהל את תומכיו ללא התערבות פעילה שלהם בתהליכי הביניים ובהכרעות שמקבל המנהיג. המבחן היחיד שבו יכולים חברי המפלגה להשפיע על עמדותיה ומהלכיה הן הבחירות לכנסת. זהו אומנם סממן דמוקרטי מובהק, שמבליט את תפקודה האינסטרומנטלי והבלתי-דמוקרטי של המפלגה. "ישראל ביתנו" הייתה אחת הדוגמאות המובהקות לשיטה שפשתה בינתיים גם בגופים פוליטיים אחרים, ופשיטת הרגל שלה במפלגה זו, צריכה להיות גם אות לשינוי במערך הפוליטי הישראלי כולו. פרשיות כלכליות ונורמטיביות שונות בהן היו מעורבים אישים בכירים במפלגה, מתאפשרים ביתר קלות בגופים "סגורים" מסוג זה. לגיטימציה של המנהיגות מאפיין בסיסי של מפלגות איש אחד או "ראש אחד" נוסח "ישראל ביתנו", הוא שהלגיטימציה של הראש נקבעת כפועל יוצא מתוצאות הבחירות לכנסת. אין שום תהליך דמוקרטי פנימי שמעמיד למבחן את הראש ומשנתו הפוליטית, מלבד הבחירות הכלליות. באופן זה, מנהיגות ראש המפלגה נוצרת במשתמע מהעובדה ששמר על מעמדו שמירה טכנית ("דאג" בהצלחה לכך שאיש לא יהיה בעמדת כוח במפלגה שתאפשר לו התמודדות פתוחה וגלויה על הנהגתה ודרכה). אסור ולא בריא שמנהיגות דמוקרטית תבחר "במשתמע". היא צריכה להיקבע בריש גלי, בבחירות פתוחות ודמוקרטיות ובהתמודדות עם דרכים ואופציות חלופיות - בשכנוע ולא במניפולציות. אין לי ספק, שגם תקופתו של ליברמן ב"ישראל ביתנו" תחלוף, אולי כבר בעתיד הקרוב. או אז יצטרכו חברי המפלגה לערוך חשבון נפש בשתי שאלות מרכזיות: מי יחליף אותו ומה יהיה מצעו? (הדרך בה ימליץ להוביל את המפלגה). האם קיימת הצדקה אובייקטיבית להמשך קיומה של המפלגה, או שמא ההבדלים בינה לבין מפלגות אחרות הינם כה מינוריים, שהם מייתרים גוף פוליטי שולי נוסף על המפה המפלגתית של ישראל? באופן פרקטי, הציבור עצמו מזהה מצבים אלה (ראו מפלגת העבודה) וכופה הכרעות מסוג זה על המפלגות שהגיעו קרוב לסוף דרכן אך טרם הבחינו בכך. הכנה ראויה להתמודדות עם מציאות זו על כל היבטיה מבעוד זמן, מחייבת כבר עתה, אפילו לקראת סבב הבחירות השלישי, שידוד מערכות פנימי. האם ישכילו ליברמן או שְפוּטיו במפלגה להבין ולהשלים עם המציאות? - שאלה שעדיין אין לי תשובה ניצחת עליה. אנכרוניזם "ישראל ביתנו" היא דוגמה לארגון פוליטי שכיח מדי במקומותינו. מערכות הבחירות ב-2019, תזכורנה תמיד את תרומתה השלילית למדינה, כאשר בציניות וחוסר אחריות פוליטית, ביקש מנהיגה לנהל את המדינה מתוקף 5 - 8 המנדטים (4.2% - 6.7%) שקבל במערכות בחירות אלו. את תרומתה השלילית ניתן לסכם ב-3 הנקודות הבאות: נזק כלכלי; נזקים במערכת הבינלאומית והאזורית בשל פגיעה ביציבותה, דימויה ואמינותה של ישראל; נזק חברתי פנימי, בהקצנת המאבק (קרע) בין "ימין" ל"שמאל" והעמקת הקרע בין הציבור למערכת המשפט. גם לקראת מערכת הבחירות השלישית שתתקיים במרס 2020, מתנהל ליברמן לפי אותם כללי התנהגות ובאותה התנשאות שהפגין בשתי המערכות הקודמות. בידי הציבור להכריע מערכת בחירות זו, אם ינוון את מפלגתו של ליברמן ל-3- 4 מנדטים, ויראה לו כיוון הפוליטי התואם את התנהלותו עד כה. מכאן מתבקשת מסקנה מרחיקת לכת: טובת הדמוקרטיה מחייבת שינוי החוקים בישראל כך שיחייבו את כל המפלגות הרצות לכנסת, לבחור את מוסדותיהן ואת מועמדיהן, בבחירות דמוקרטיות גלויות ותיקניות - פריימריז, בהשתתפות כל חבריהן. מהלך כזה, יצמצם את מרכיבי שרירות-הלב במערכת שיסוד-היסודות בה הוא שיקוף דעותיו ורצונותיו של הציבור, שהוא הריבון. ניהול הדיון הציבורי בפרהסיה, סביב רעיונות ותוכניות ביצוע במקום במחשכים, סביב חשבונות אישיים ומניפולציות שקריות בין קבוצות אינטרסים, יטהר וישביח את האווירה הציבורית ואת רלוונטיות תהליך הבחירות לצרכים-האמיתיים. שינוי כזה גם יוכל להחזיר את התקשורת ל"ממדיה" הראויים, כגורם דיווח ושיקוף עמדות, במקום כמכשיר לניהול לוחמה פסיכולוגית. יתרון חשוב שעשוי לצמוח משינוי גישה כזה, הוא חיזוק מעמדם של חברי הכנסת מכל הסיעות כנציגי ציבור ומכאן גם של המוסד המחוקק כולו. שינוי כזה הוא תנאי לצימצום הסיכוי שאחרי חלוף המשבר הנוכחי, נחזור לחוות משבר דומה תוך פרק זמן לא ארוך.¹