הנאום שנשא ח"כ
ניצן הורוביץ במסיבת העיתונאים, בה הוכרז על האיחוד בין "מרצ" ל"עבודה-גשר", מחייב תשובה. זאת מאחר שמלבד חוצפה ויהירות, אופייניות וחסרות פשר יש לומר, קשה היה למצוא בדברי הורוביץ קשר לאותיות המופיעות על פתק הקלפי של המפלגה החדשה; "אמת".
אבל מחזור מסרים כוזבים אינה חידוש בשמאל ומקורותיה של שיטה זו זכורים לרע. ובכל זאת חשוב להתמקד באחד מהצ'יזבטים האלמותיים שאותם דקלם הורוביץ בנאומו; "האיחוד הוא חדשות טובות למי שרוצה לראות ...ממשלה שרואה בני אדם", ולומר כי ההיסטוריה מלמדת שמציאות של "ממשלה שרואה בני אדם" מהשמאל, טרם התרחשה.
היא לא התרחשה ברוסיה, לא בסין, לא בוונצואלה ולמרבה הצער גם לא בישראל. די באזכורו של "
הסכם אוסלו" בכדי לאשש טענה זו. באוסלו לא ראו בני אדם, לא ערבים ולא יהודים. ראו רק "קורבנות שלום". כך גם בהינתקות התעלמו מהסבל הצפוי לתושבי הרצועה, הנמקים ונואשים תחת שלטון חמאס. ולא דיברנו עוד על הילדים בנגב המערבי שבמשך יותר מעשור גדלים בצל איום הטילים. את המגורשים מגוש-קטיף אין טעם להזכיר שהרי ממשלת השמאל "רואה בני אדם", לא
מתנחלים.
כאמור, היה קשה לאתר בנאומו של הורוביץ קשר למציאות. קשה אבל אפשרי: הורביץ צדק בדבריו כשטען ש"האיחוד הזה הוא בשורה מצוינת לכל מי שדוגל בשלום צדק חברתי זכויות אדם ואזרח..." השמאל אכן דוגל ברעיונות נשגבים, אבל ניסיונותיו להרים דגלים אלו הסתיימו בכישלונות מהדהדים. תוצאות הניסויים הללו בבני אדם מורגשות עד היום בעולם בכלל וישראל בפרט.
גם ח"כ
עמיר פרץ אמר משהו נכון במסיבת העיתונאים של איחוד המפלגות: "היום אנחנו קובעים מי יוביל את מדיניות הממשלה הבאה. אנחנו נוביל וננווט את הממשלה הבאה לממשלה של שינוי ותקווה". ועל כיוון הניווט וההובלה ניתן ללמוד מהתגובות לאיחוד, שהנה "הסוציאליזם ואחוות עמים שוב על המפה, ובגדול. יאללה, מתחילים". פרץ כאמור צדק בדבריו. זאת מאחר ש"אמת" היא המפלגה השמאלית היחידה עם אידאולוגיה, הרסנית אומנם אך עדיין אידאולוגיה, וברור שהיא זו שתתווה את הדרך לאנדרוגינוס שנקרא "כחול לבן".
ומאחר שקיים חשש שהסוציאליזם יהיה "שוב על המפה", אפשר ללמוד מנאומו של
וינסטון צ'רציל מהן הסכנות הנשקפות ממשטר שכזה: "מדיניות סוציאליסטית היא תועבה לרעיון החרות הבריטי... המדינה הזו תהיה מעביד-על,... סוציאליזם הוא במהותו התקפה...על זכותו של האדם הפשוט, איש או אישה, לנשום בחופשיות מבלי שיד גסה, מגושמת ואכזרית תחסום לו את הפה והנחיריים."
והבריונות הפרלמנטרית, שהתגלתה סביב הקמת ועדת הכנסת, היא רק המבוא להתנהלות הממשלה הסוציאליסטית ש"כחול
בל"ד" עלולה להקים. ועל ייחס הסוציאליסטים לדמוקרטיה כתב צ'רצ'יל כך: "פרלמנט חופשי הוא לצנינים בעיניהם... שום שיטה סוציאליסטית אינה יכולה להתקיים ללא משטרה פוליטית... ואיפה יהיו סתם בני העם... אחרי שהגוף רב העוצמה הזה ילפות אותם בידו?"
אפשר היה אולי להתנחם ולומר שדבריו של צ'רצ'יל על הסוציאליסטים באנגליה, ה"רעבים לשליטה מכל סוג, משל הייתה מאכל תאווה...", אינם נוגעים ליפי הבלורית וה'טוהר' בישראל, המונעים רק מטוב לב בלתי נלאה ותמימות. אבל הם כן נוגעים.
אולם גם אם מתאמצים לקבל את ההנחה, שהחזון של "החבר'ה הטובים לשוויון ושלום, הוא לבדו מדריך את שאיפתם לשלטון, כדאי לזכור שהדרך לגיהינום רצופה כוונות משמאל.
