- אילו ביבי לא היה מאחז עיניים היה מעכב כל סיפוח חד-צדדי ומציע לפתוח בדיונים עם אבו מאזן.
- הוא היה מסכים כי הכל או כלום, כלומר ביצוע התוכנית ייעשה במלואה ולא לשיעורין. אין סיפוח בלי מדינה פלשתינית לצידו. אבל הוא צריך את הסיפוח למערכת הבחירות.
-
נפתלי בנט "יאכל אותה" אצל ביבי דווקא בגלל הריבונות. אם מספחים - לא צריך אותו. בוחרי הימין הקיצוני יערקו אל הליכוד.
- משא-ומתן? בוודאי. על-פי תוכנית זו? בוודאי. אבל רצוי בחסות הקהילייה הבינלאומית. וגם אפשר במשא-ומתן להוסיף עליה או לגרוע ממנה. נחוצה מעטפת בינלאומית (ראו פוסט שלי על הפעילות של ויצמן וסוקולוב אחרי הצהרת בלפור, ובן-גוריון שהרחיב את התלות בבריטניה בעיקר לקשר עם ארצות הברית בתוכנית בילטמור ומשם לאו"ם).
- אם ביבי מבצע מיד (לא תוך המתנה ארבע שנים) צעד חד-צדדי, התוכנית היא בעצם תכתיב. זה לא דומה למה שעשו
מנחם בגין (קמפ דייויד),
יצחק שמיר (מדריד),
יצחק רבין (עמאן),
אהוד ברק (קמפ דייוויד),
אהוד אולמרט (ירושלים). אצל ביבי אין הידברות של ממש. לכן זה לבחירות, לא למצב האומה.
- התחלת מימוש התוכנית עתה מגבירה את סכנת הצתת האש במזרח התיכון. נכון שהשקט הנוכחי מבוסס על כרעי תרנגולת קצרי מועד, אבל מימוש חד-צדדי של תוכנית בעלת רצון טוב ממוטט אפילו אותה.
- היצמדות ביבי למסע הבחירות של טראמפ תעלה לישראל בהעמקת האיבה של רוב הציבור האמריקני כלפי ביבי, עם סכנה שהאיבה תגלוש לעבר ישראל כולה.
[
פורסם בדף הפייסבוק של דן מרגלית]
