1. החלטת ועדת הכנסת להעניק חסינות ל
חיים כץ היא בעייתית, בלשון המעטה. כץ ביקש חסינות בשלושה נימוקים, וקיבל אותה בשניים מהם: יש לו חסינות מהותית משום שפעל במסגרת תפקידו, ואי-העמדתו לדין לא תפגע בצורה חמורה באינטרס הציבורי. הוועדה לא קיבלה את טענתו ולפיה כתב האישום נגדו הוגש תוך אפליה או בחוסר תום לב.
נזכיר במה מדובר. כץ קידם בצורה חריגה הצעת חוק שיזם חברו הטוב, איש שוק ההון מוטי בן-ארי, וזאת מבלי לגלות את הקשר ביניהם ואת התועלת שתצמח לבן-ארי מקבלתה. במקביל, ייעץ בן-ארי לכץ בהשקעות במיליוני שקלים. היועץ המשפטי לממשלה,
אביחי מנדלבליט, סבור שזוהי עבירה של מרמה והפרת אמונים, בשל ניגוד העניינים החריף בו פעל כץ, וטוען שהמעשים אף התקרבו מאוד לכדי עבירת שוחד. כץ השיב, כי פעל כשורה כחבר כנסת וכי לכל היותר שגה בכך שלא חשף את קשריו עם בן-ארי.
החסינות המהותית נועדה למנוע מן הממשלה לפגוע בחברי האופוזיציה. היא לא נועדה לאפשר לחברי כנסת לפעול בצורה פסולה, ובוודאי שלא בצורה פלילית. בואו נניח, כמובן לשם ההדגמה בלבד, שחבר כנסת פלוני ירביץ לחבר כנסת אלמוני כדי למנוע ממנו להשתתף בהצבעה ובכך להבטיח רוב להצעה שהעלה. איש לא יטען שמגיעה לו חסינות על כך, למרות שהמעשה נועד לקדם את מטרותיו כחבר כנסת. לכן, השאלה איננה עקרונית אלא מעשית: היכן עובר הקו בין פעילות לגיטימית לבין פעילות פסולה של חבר כנסת במילוי תפקידו.
הבעיה בכתב האישום נגד כץ היא, שעבירת המרמה והפרת האמונים היא נזילה. נכון שיש הלכה מחייבת של בית המשפט העליון המגדירה את גבולותיה (פסק דין שבס), אך החיים מזמנים הרבה מאוד גווני ביניים ויישום ההלכה הוא בעייתי. פעולה ב
ניגוד עניינים עלולה להוות מרמה והפרת אמונים, אבל השאלה היא המידה. ושוב נדגים. נניח שחבר כנסת מגיש הצעת חוק שתעזור במישרין לאחיו; ברור שזהו ניגוד עניינים. אם היא תעזור בעקיפין לאדם שלמד איתו לפני 40 שנה, ברור שאין כאן ניגוד עניינים. אבל מה אם ההצעה תעזור בעקיפין לשכנו? ובאיזו כמות וסוג של עזרה צריך להיות מדובר? כסף? יוקרה? 100 שקל? 10 מיליון שקל?
אם כץ היה מואשם בקבלת שוחד, דומה שהוא לא היה מקבל חסינות - כי זו עבירה הרבה יותר חמורה, גם מבחינה משפטית וגם מבחינה ציבורית, וגבולותיה הרבה יותר ברורים. כאמור, מנדלבליט אמר שמעשיו היו קרובים מאוד לעבירה זו. תוצאה אפשרית של החלטת ועדת הכנסת עלולה להיות, שבמקרים עתידיים הפרקליטות תלך על עבירות חמורות יותר, כאלו שלא יאפשרו להעניק חסינות.
2. אחרי שאמרנו את כל זה, נסביר מדוע ההחלטה בעייתית. כץ אינו מכחיש את העובדות המרכזיות: הוא היה מיודד מאוד עם בן-ארי, היו לו איתו קשרים עסקיים והוא קידם הצעת חוק שיזם בן-ארי. השאלה אם בן-ארי היה עשוי להרוויח ממנה, היא שולית בהקשר הזה. בסוף הדיון גם הודה כץ, כי טעה בכך שלא חשף את הקשר שלו עם בן-ארי. וזה מה שלכל הפחות מצדיק בירור פלילי.
כלל הגיוני הוא, כי אדם מסתיר רק עובדות שהוא חושש לגלות. אם כץ הסתייע בבן-ארי רק משום שהוא "מסי של שוק ההון", כהגדרתו, מדוע לא סיפר לחברי הוועדה איזה שחקן חיזוק מעולה הוא מעמיד לרשותם? ומדוע לא אמר את כל האמת על קשריהם לוועדת האתיקה של הכנסת, כאשר זו דנה בנושא? מדוע הודה רק אמש שהיה צריך לפעול אחרת? כץ הוא חבר כנסת מזה 21 שנים, ובעת העבירות לכאורה כיהן בכנסת למעלה מעשור. ועם כל הניסיון הזה, הוא לא חשב שצריך לגלות - או לכל הפחות לבקש ייעוץ משפטי האם עליו לגלות?
במילים אחרות: כאשר יש גילוי - קרוב לוודאי שאין ניגוד עניינים. לעומת זאת, הסתרה יוצרת חזקה של פעילות בניגוד עניינים. וכאמור, ניגוד עניינים עלול להוות עבירה של מרמה והפרת אמונים: עובד ציבור או נבחר ציבור שפועל לטובת עצמו או לטובת מקורביו, וזאת על חשבון טובת הציבור. ההכרעה האם נעשתה עבירה זו, מצריכה דיון משפטי והכרעה שיפוטית - ולוועדת הכנסת אין הכלים לכך. לכן, בנסיבות הספציפיות של חיים כץ, היה עליה לאפשר לבית המשפט לעשות את מלאכתו.
3. כדאי לשים לב גם לנימוק החסינות השני: אמון הציבור לא ייפגע בצורה משמעותית אם כץ לא יועמד לדין. הנימוק הזה מלמד, עד כמה טחו עיניהם של חברי הוועדה מלראות את המציאות. אמון הציבור במערכת הפוליטית ממילא הולך ושוקע, ודאי על-רקע הפארסה של השנה האחרונה, כאשר רבים מתרשמים שנבחרינו דואגים לעצמם ולא לענייני המדינה.
לבוא ולומר שלציבור לא אכפת האם חבר כנסת פעל או לא פעל בניגוד עניינים - זוהי הפגיעה האמיתית באמון הציבור. ולמרבה התדהמה, מספר התומכים בנימוק הזה (17) היה גדול ממספר התומכים בנימוק החסינות המהותית (16). אם חברי הכנסת שתמכו בחסינות זו אכן מאמינים בנימוק הזה, יש לנו בעיה קשה.
4. למרות הכל, אין מקום שבג"ץ יתערב בהחלטה. אם וכאשר תאשר מליאת הכנסת את החסינות, קרוב לוודאי שהסוגיה תובא לפתחו של בית המשפט העליון. שם נראה עוד דוגמה לכפל הכובעים הבעייתי של אביחי מנדלבליט: היועץ המשפטי לממשלה יחווה את דעתו בעד כתב אישום עליו חתם ראש התביעה הכללית.
לגופם של דברים, יהיה זה תקדים חמור במיוחד אם בג"ץ יפסול את ההחלטה. כל מהות החסינות היא שהכנסת לבדה קובעת את מעמדם של חבריה. אין תוחלת להפרדת הרשויות, אם בית המשפט העליון מתערב בהחלטה הנוגעת כל-כולה לזכויות בסיסיות ביותר של חברי הכנסת. המחוקק העניק להם, ולהם בלבד, את ההחלטה על החסינות. ההחלטה בנושא כץ, שגויה ככל שתהיה, מצויה בתחום אחריותה הבלעדי של הכנסת, והיא התקבלה אחרי שני דיונים ארוכים מאוד וממצים מאוד.
אם בג"ץ יתערב בהחלטה הזאת, בל יתפלא אם יתחדשו היוזמות הנגדיות בדמות התערבות יתרה של הכנסת בבחירת השופטים בכלל ולבית המשפט העליון בפרט. גם מבחינה זו, רצוי מאוד ששופטי העליון יתבוננו בתמונה הכוללת. אנחנו הולכים לבחירות בעוד פחות מחודש, וזהו המקום בו הציבור יוכל לחוות את דעתו על מתן החסינות ועל מי שהעניקו אותה.
