התמונה הבעייתית של שפטל

יורם שפטל מסתמך מזה עשרות שנים על כך שמשפט דמיאניוק היה הליך מורכב מאוד, כדי להציג בפני הציבור תמונה מטעה. הוא יודע, כי מעטים מאוד קראו במלואם את פסקי הדין של בית המשפט המחוזי (שהרשיע) ושל בית המשפט העליון (שזיכה מחמת הספק), ושמעטים מאוד בקיאים בהמשך ההתרחשויות, ומנצל זאת כדי למחזר שוב ושוב את אותן טענות. אבל מה לעשות, והח"מ קרא לעומקם את שני פסקי הדין ולכן יכול להציג בפניכם את האמת. כעת טוען שפטל, כאילו הופרכה ההאשמה לפיה תעודת טרווניקי היא מסמך זיהוי אותנטי ממחנה האימונים של הוואכמנים (אנשי כוחות העזר של מחנות ההשמדה), ובמיוחד כאילו נקבע שהתמונה בתעודה זו אינה תמונתו של דמיאניוק. שפטל טוען, כי התביעה הסתמכה על עדותה של פרופ' פטרישיה סמית, כחלק ממיזם הונאה מתוחכם שלה, וכי ההגנה הצליחה להפריך את חוות דעתה באמצעות מכתב של המומחה העולמי פרופ' דן אורטנר. בכל הסיפור הזה יש שני פרטים נכונים: שמותיהם של סמית ואורטנר. כל השאר הוא טענות שהעלה שפטל ונדחו בידי בתי המשפט - הן המחוזי והן העליון. שתי הערכאות קבעו בצורה נחרצת, כי מדובר בתעודה מקורית וכי האיש המצולם בה הוא איוון דמיאניוק. אבל שפטל מציג את הטענות שנדחו כאילו הן עובדות שהוכחו ומוציא את הדברים מהקשרם. אז הנה האמת.

• זיהוי צילומו של דמיאניוק בתעודת טרווניקי לא נעשה רק בידי סמית, אלא גם בידי ריינהרט אלטמן, שהיה ראש היחידה לזיהוי פלילי במשטרת ויסבאדן שבגרמניה.

• מכתבו של אורטנר לסמית, עליו מסתער שפטל כמוצא שלל רב, הפוך מכפי ששפטל מציג אותו. אורטנר הסכים עם המתודה של סמית ואף התווה את דרך המחקר בה הלכה בהמשך הבדיקה.

• אורטנר צירף למכתבו דוח של ה-FBI, ולפיו לא ניתן לאשר או להפריך את זיהויו של דמיאניוק. הבולשת השוותה את התצלומים בראייה בלבד, בלא ביצוע המדידות המקיפות שעשתה סמית. ה-FBI לא התייחס לשיטת המחקר של סמית ולא סתר אותה.

• השיטה בה השתמשה סמית לא הייתה פרי המצאתה, אלא אחד מאמצעי הזיהוי שמציעה האנתרופולוגיה. סמית עצמה אמרה שמדובר (אז) בשיטה חדשה יחסית, ולכן כאמור זיהוי התצלום לא הסתמך בלעדית על ממצאיה.

• מומחה ההגנה, פרופ' יאסר איסקן, טען שככלל - כמעט לא ניתן להשוות בין תצלומים. בתי המשפט דחו את עמדתו, שהייתה מנוגדת למקובל על הקהילה הפורנזית ורשויות החקירה והמשטרה בעולם. בית המשפט המחוזי גם הצביע על טעויות מהותיות ששמטו את הקרקע מתחת לחוות דעתו, ואילו העליון הראה שחישוביו היו שגויים.

• ההגנה לא הצליחה להפריך את האימות הפורנזי של תעודת טרווניקי, אשר נקבע בידי מומחים מישראל ומחו"ל על בסיס בדיקת הנייר, הדיו, החתימות והתוכן. להפך: היא נאלצה לסגת מעדויותיהן של שתי מומחיות שהביאה למטרה זו, לאחר שהתברר שחוות דעתן חסרות כל בסיס.

• מומחה ההגנה, ד"ר יוליוס גרנט, טען שהתעודה מזויפת. בית המשפט דחה את חוות דעתו, באומרו שהיא התבססה על הנחה מופרכת ועל הנחה נוספת שלא הוכחה די הצורך.

• מומחה נוסף של ההגנה, ויליאם פלין, טען בעדותו שהחתימה בתעודה אינה של דמיאניוק. אלא שאז התגלה, כי בכנס מקצועי בארה"ב אמר את ההפך ועדותו הופסקה.

• שפטל טוען כעת שתעודת טרווניקי "אינה אלא זיוף חובבני של הקג"ב". במשפט עצמו, היו לו טענות סותרות: שמדובר בזיוף מרושל המלא טעויות, ושמדובר בזיוף מושלם שלא ניתן לגלותו.

• ההגנה הביאה שני עדים לתמיכה בטענתה כאילו הקג"ב עוסק בזיופים רחבי היקף ולכן ייתכן שזייף את תעודת טרווניקי. שתי הערכאות דחו מכל וכל טענה זו, וכלשונו של בית המשפט העליון: "אין תוצאותיו של המשפט הפלילי נסמכות על השערות שאין להן עיגון ראייתי, אלא על עובדות שהוכחו".

• בתעודת טרווניקי נרשם במפורש, כי דמיאניוק הוצב בסוביבור. דווקא ההצבה לטרבלינקה לא נרשמה בה, אך בתי המשפט קיבלו את ההוכחות שלימדו על השמטות דומות גם בתעודות אחרות של הוואכמנים.

• בית המשפט המחוזי קבע: "הוכח בפנינו בדרך החיוב, כי התעודה ת/149 היא תעודת השירות של איוון דמיאניוק - הוא הנאשם בפנינו".

• בית המשפט העליון קבע: "גם אם יכול היה להיות ספק (והוא אינו קיים), על-פי הראיות שהובאו לבית המשפט קמא, בדבר האותנטיות של תעודת טרווניקי ושייכותה למערער, כי אז נעלם ספק שכזה, נוכח הראיות הנוספות שהוגשו בפנינו".

מה עושה שפטל עם כל העובדות הללו? מעוות אותן או מתעלם מהן, כדי לתמוך בנרטיב עליו הוא חוזר מזה 30 שנה - כאילו איוון דמיאניוק היה סבא טוב, זך וטהור, קורבן לעלילה ולמרמה חובקות עולם, ברשתה נפלו אין-ספור שופטים בשלוש יבשות. האנשים הרעים בגרסת שפטל הם התובעים הרמאים והעדים הנכלוליים - לא חלילה לקוחו המסכן, שנרדף על לא עוול בכפו. איוון דמיאניוק היה פושע מלחמה ורוצח המונים. מבחינת האמת ההיסטורית - להבדיל מרמת ההוכחה הדרושה בפלילים - הוא היה איוון האיום מטרבלינקה. שפטל יוצא כעת נגד זיהויו בתצלומים במחנה סוביבור - אבל כל הערכאות קבעו שהוא שירת באותו מחנה השמדה, בו נרצחו 250,000 יהודים. על פשעים אלו הוא גורש מארה"ב, הועמד לדין בגרמניה ונדון למאסר - אך מת לפני שנכנס לכלא. יורם שפטל ימשיך מן הסתם להעלות טענות חסרות יסוד אלו. אבל סיפוריו ולשונו הבוטה לא יוכלו לקעקע את העובדות הברורות.