כבכל מערכת בחירות בדור האחרון, שבים ועולים הרעיונות לקיים עימות טלוויזיוני בין המועמדים הסופיים לתפקיד הפוליטי הבכיר של ראש הראשות המבצעת. בעוד שבארה"ב, למשל, מהווה הוא חלק מהליך בחירת מועמדי שתי המפלגות הגדולות, בתוך המפלגות, לעימות הסופי ביום הבחירות, בישראל היה זה בעבר הליך כמעט סופי בין הנציגים הסופיים של שתי המפלגות הגדולות, בסמוך ליום הבחירה עצמו. במדינה כישראל עימות טלוויזיוני הפך כבר מזמן לתוכנית ריאליטי חסרת ערך פוליטי ממשי, חרף העובדה שיש ביכולתו, בגלל אופי המדיה הוויזואלי, כדי להכריע בחירות.
הדרישה לקיים עימות טלוויזיוני בבחירות אלה, היא בעיני עשיית "צחוק מהעבודה" כשהמציעים מבקשים להשוות כביכול בין ידיעותיו, ניסיונו ויכולותיו של נתניהו כמדינאי, איש פוליטי ומנהיג לאומי, לאלה של גנץ, אדם חסר ניסיון בכל אלה. האם כוונת המציעים היא להטעות את הציבור לחשוב ששני יריבים אלה שקולים ולטשטש את היתרון הקבוע של נתניהו על גנץ בהתאמה לראשות
ממשלה, או שיש כאן קריאת מצוקה, ומישהו מקווה "לנס"? תהיה הסיבה אשר תהיה, העמדה הבסיסית שלי שוללת עימות כזה כחסר תועלת.
אחת הבעיות הבולטות בבחירות דמוקרטיות, שבהן משתתף רוב הציבור בתהליכי ההכרעה, היא אי-הכרת המועמדים, עמדותיהם בסוגיות חשובות והמנהיגות הקורנת מהם. שעה שהם מופיעים בפני ציבור ושוטחים את משנותיהם הפוליטיות לפניו במטרה לשכנעו להצביע עבורם, ההיכרות עימם מינימלית עד אפסית. על מיעוט הקשר בין מנהיגים פוטנציאליים לבין הציבור, ניסו להתגבר בעבר באמצעות אסיפות עם והפצת חומר מודפס. רק מעטים היו זוכים לראות פנים אל פנים את המועמדים החשובים והמשפיעים ביותר, אלא אם כן היה מדובר בבני אצולה, שלאחר שהתפרסמו יכלו לגייס תמיכה ציבורית רחבה.
בעיות אלה היו מורכבות במיוחד במדינות גדולות ורחבות ידיים עתירות תושבים, שהמרחקים הפיסיים בין מרכזיהן הפוליטיים והאחרים היוו אבן נגף בדרך ליצירת קשר מנהיגים למונהגים, לפני, תוך כדי ולאחר המאמץ שנועד לגייס תמיכה פוליטית בטוענים לכתר. חלק מהבעיות נפתר באמצעות מערכות של מפלגות שיצרו רשת תקשורת פנימית בתוך ציבורים בעלי השקפות או אינטרסים משותפים. קבוצות אלה בחרו נציגים אזוריים, אלה בחרות נציגים מדינתיים או לאומיים, והאחרונים הסדירו את תהליכי הבחירות הסופיים. השיטה האמריקנית, מושתתת גם כיום על אותם מנגנונים, בתוספת תהליכי "הקוקוסינג"
1 שהם מקיימים בבחירות המדינתיות, חרף העובדה שהטלוויזיה מאפשרת קיצורי דרך משמעותיים בתהליכי המיון-בחירה הסופיים.
מערכת שיקולים
שילוב אפקטיבי של האזרחים בתהליכי בחירה דמוקרטיים, הוא אחד המרכיבים הקריטיים בשימורה של הדמוקרטיה כדרך השפעה עממית על מוקדי השלטון הלאומי ועל הדרך בה הוא מקבל החלטות; מכאן חשיבותו הרבה גם בעידן הנוכחי. מועמדים ומנהיגים נחשפים כיום לציבור במהירות באמצעות הטלוויזיה אולם חשיפה זו מטעה לרוב ומבלבלת. הטלוויזיה היא אומנם אמצעי תקשורת מהיר ורב-יכולות, אבל מבנה הרשתות, קצב האירועים גורמי ההשפעה המדללים או מוהלים את עובדות האמת בעובדות הזויות או שקריות מעורבות אינטרסים פרטניים ואגוצנטריים ועלויות השימוש האפקטיבי במדיה זו, מנטרלים כמעט את כל יתרונותיה.
מצד שני, קיומה של הטלוויזיה בחיינו, חושפת פוליטיקאים זוטרים או אנשים בעלי שאיפות פוליטיות ויכולות אישיות שלרשותם תשתיות כלכליות נרחבות, לעיני הציבור, תוך זמן קצר הרבה לפני שהפכו לסלבריטאים פוליטיים מוכרים. כך הדבר במגזר הפוליטי וכך גם מול מי שבאים למגזר זה מתחומי פעולה אחרים. לפיכך, היתרונות והחסרונות הטלוויזיוניים של המועמדים, פועלים את פעולתם על הציבור, לפחות במרבית המקרים, כבר זמן רב לפני הבחירות. יכולתם לשנות את המציאות בשעה ה-12 או בסמוך לה - מעטים ומפוקפקים. ההשפעות בשעה ה-12, למעט באירועים חריגים או יוצאי דופן, הן לרוב שליליות ומטעות, משום שהציבור מתקשה להתבסס על ידע ממקורות אחרים, כמרכיב משמעותי במערכת השיקולים הכוללת שהוא עושה ערב ההצבעה.
בהיותם מודעים היטב למידה ולעוצמה בה יכולות הטלוויזיה או הרשתות החברתיות להשפיע על דעת הציבור בדרכים עקיפות ובלתי רצויות באמצעות המדיה, מכינים המומחים לתחומים אלה כל תשדיר וכל מופע באופן שישרת את גורמי ההשפעה העיקריים ולאו-דווקא ישכנע בנושאי ההכרעה המרכזיים. עימות טלוויזיוני ממקד את תשומת הלב בתכונות אישיות של המועמדים שבהם יש לכל אחד מהם יתרונות יחסיים על פני יריבו, או מול מגזר ציבורי שנחשב אוהד לו. מטבע הדברים, נדחקים הצידה נושאי הדיון החשובים באמת.
איננו זקוקים לתוכניות ריאליטי, ובחירות דמוקרטיות אינן תוכניות בידור להמונים. אומנם איננו יכולים לחייב את הציבור להתעניין אם ווה בכל נושא העומד לדיון במערכת הבחירות, אולם כחברה דמוקרטית עלינו לחייב את הציבור להשתתף בפועל בתהליך ההכרעה, להתייצב בקלפי ולהצביע. על ההתייצבות להיות תנאי לזכאותו ליום חופשי בתשלום; ואם אינו מתייצב ייקנס כספית לכיסוי הוצאות יום הבחירות; פרט למקרים בהם פוטר אותו מכך חוק הבחירות.
אני סבור שבעידן זה של חשיפה גבוהה מדי לשטיפות מוח חסרות תכלית, מה שנחוץ בבחירות הוא מיעוט "תוכניות ריאליטי" ויותר מופעים שיציגו לציבור את כוונות המפלגות המתמודדת באשר לקדנציה עבורה מבקשות הן את אמון הציבור. עליהן להציג ואת דרכי מימוש אותן תוכניות כמו גם את חברי הצוות וכישוריהם לגבי הנושאים השונים. חייבים לקצר את התהליך, ליעלו, לחסוך בהוצאות ולמקדו בעיקר
2.
במעמדים פומביים מעין אלה, יש לראות התחייבות של המפלגה כארגון ושל מועמדיה באופן אישי כלפי הציבור מי שלא יזכור ויכבד זאת, לא יהיה זכאי לחזור ולבקש אמון להמשיך.