עד אמצע חודש מארס נמשכו מלחמת הדרכים והצליפות בחיפה, אך לא היו בהן אירועים דרמטיים. ב-4 במארס הגיעו לעיר מאה ועשרים חיילי "צבא ההצלה" הערבי שסיימו את אימוניהם בבסיס קטנה ליד דמשק,
2 ו"הוועדה הלאומית" מינתה מפקדים חדשים, מנאמניה ומיריבי אל-חניטי, במקום אלה שנהרגו ונפצעו.
3 חאג' איברהים שלח משלחת לקהיר וביקש מחאג' אמין אל-חוסייני לתווך בינו ובין אל-חניטי. חאג' אמין מינה את מחמוד הינדי למפקד כל צפון ארץ ישראל וביקש ממנו לעשות סדר בחיפה. ב-7 במארס מת הינדי משבץ לב.
4
חבר "ועדת המצב" של חיפה, אוריאל שלון, דיווח לבן-גוריון ב-10 במארס: "ערביי חיפה רוצים בשלום. הוועד הערבי מורכב מאנשי משקל, מציעים שלום עד 15 במאי, בשטח מבָּלְד א-שייח'
5 עד זכרון יעקב ועד בכלל". שלון סיפר שחאג' אמין הסכים להצעה זאת והעריך שמפקד ה"הגנה" בחיפה יעקב לובליני אינו רוצה בשלום. לובליני מקווה שבריחת ערביי חיפה תתגבר.
6
ב-6 במארס עבר הגדוד של ישראל ליאור מחיפה לגליל העליון, ולובליני הטיל על מקסים (מקסי) כהן להקים גדוד חדש. כהן, מפקד פלוגה בבריגדה במלחמת העולם השנייה, לא גויס עד אז. לגדודו החדש גייס חיפאים צעירים שהועסקו עד אז באבטחת התחבורה. זה היה גדוד 24 שהיה כפוף למפקדת חיפה.
7
על פיגועי היהודים בחיפה הגיבו הערבים בתקיפת התחבורה היהודית, בעיקר בכביש לתל אביב, בקטע שבין חיפה לזכרון יעקב. כפריים וחיילי "צבא ההצלה" הניחו מארבים בקטע זה, פגעו במכוניות, הרגו את נוסעיהן ושדדו את תכולתן. מהלך זה התרחש בכל הארץ ובייחוד על הכביש בין תל אביב לירושלים, בהתאם לאסטרטגיה הערבית לנהל "מלחמת דרכים" שבה יד היהודים הייתה על התחתונה והם אכן הובסו במלחמה הזאת. כדי לנצח בה היה הכרח להשתלט על שטחים השולטים על הדרכים ועל כפרים ערביים סמוכים. השתלטות זאת הייתה בניגוד לאסטרטגיה של בן-גוריון שהתבססה על דחיית הכרעה, ולארגון ה"הגנה" לא הייתה יכולת צבאית לעשות זאת עד התמוטטות ערביי ארץ ישראל לאחר פרשת "דיר יאסין" ב-9 באפריל 1948.