הלכתי לטייל, כמנהגי ברחובות היפים של השכונה - וילות בתוך גנים ומדשאות. לכל בית כניסה למכונית, נעולה בשער (ליד שער הכניסה להולכי רגל), שלא ייכנסו זרים ר"ל. עלה בדעתי, שאף בעל מגרש לא היה מוכן לוותר לשכנו ולקבוע כניסה משותפת לשתי מכוניותיהם. כניסה אחת, שבה ייכנסו מן הרחוב ויתפצלו בקצה, כל אחד לחנייתו בחצרו. המון מקום, אפשר לחסוך בחניה משותפת ובשטח המתפנה, אפשר לשתול דשא או שיחים או נוי אחר.
באחת הווילות מתגורר בוודאי עורך דין, שיוכל להכין חוזה סטנדרטי לבעלי מגרשים סמוכים, שיוכלו לנצל טוב יותר את מגרשיהם. חשבתי שאיש לא הגה את הפתרון הפשוט הזה ואז, ברחוב הנגב, גיליתי שדווקא כן. שני בתים סמוכים השאירו את הכניסה לבית פתוחה ושם מקום לשתי מכוניות (יש תמונה בטלפון).
דווקא בארצות הברית, כשטיילתי ברחובות של בתים נמוכים, ראיתי שמן הבית יש דשא עד המדרכה ו...אין גדר ואין שער. מי שרוצה - ייכנס, ומחלקי העתונים באמת עושים את זה. מעניין, שמכל המשוגות האמריקניות, דווקא את המועילה לא העתקנו.
פסנתר לרשות הציבור
המשכתי לטייל בשכונה ובכיכר העירייה (סליחה, זאת לא עיריה, זו מועצה מקומית) מצאתי חידוש: פסנתר ולידו מושב לפסנתרן. מפעל הפיס העמיד את הכלי לרשות הציבור באמצע הרחוב, חופשי, חפשי. אחר כך ראיתי שיש עוד פסנתרים לרשות הציבור, שגופים הציבו במקומות שונים. אני, שאינני מנגן, ניסיתי את הקלידים וראיתי שהכלי אומנם מנגן. אם הוא מזייף - אינני יודע.
אבל באחד מטיוליי עברתי בכיכר וראיתי איש צעיר מגיע באופניים, מניח אותם על המרצפת, מתיישב על הכסא השחור ומנגן... כלומר הציבור, או לפחות אחד ממנו, ניצל את הכלי לנגינה. סיפרתי על כך לידידתי, ליאורה, ושמעתי ממנה סיפור על פסנתר אחר. בילדותה, הוריה רצו שתלמד לנגן כמו נערה מרכז אירופית טובה. פסנתר לא היה להם בבית, אז שלחו את הילדה אל שכנה זקנה בשכונה, שלה היה פסנתר.
ההורים שילמו לאשה את דמי הביקור והילדה ניגנה (מה שעבר לה עם השנים...) הזקנה השכירה את הפסנתר לילדים ומילאה את תפקידה וישבה להשגיח עליהם שלא יתבטלו בשעת האימון. אכן, פרנסה.
בחירות בלי סוף
חשבתי שהבחירות הסתיימו, אבל שמעתי את נאומיהם של
בנימין נתניהו ו
בני גנץ חמישה ימים אחרי הבחירות. עברתי ברחוב אלחריזי בתל אביב וראיתי בחצר המטופחת שלט: "האלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה". אינני יודע מי קבע את השלט בחצר.
