בימים האחרונים הפוליטיקאים שבחרנו, ממשיכים מפסטיבל המסכות בוונציה ועד לקרנבל של אחרי פורים, עוטים מסכות שונות, צבעוניות, שחורות, אדומות, עם נוצות, עם פייטים, מפחידות, מרגיעות, שמחות, עצובות, פטריוטיות, חומלות, שונאות, אוהבות, קצינים, מחבלים וכמובן מסכות הקורונה המאיימת על האנושות, לפחות על-פי ההיערכות לקראתה.
מי שאמרו מעל כל במה ותחת כל עץ רענן כי יקימו ממשלה רק עם מפלגות ציוניות, שיצביעו בעד חיסול הטרור כשיידרשו, עוטים מסכות של רוקדי הורה עם כנאפה מתוק. מי שהבטיחו לחסל ולהכריע את החמאס עוטים מסכה של בנקאים חביבים מקטר, מי שנחשבים בעצמם למיעוט הופכים כולם, לפני המנהיג הכל יכול. מי שהצהירו כי ציונים חובבי ציון הם, עוטים מסכות של עיוורים. מי שהבטיחו לאהוב עוטים מסכות של שנאה, מי שהתחפשו לאנשי תקשורת מובילים מסירים את מסכת האובייקטיביות שמעולם לא עטו על עצמם ועוטים את מסכת הטוקבקיסט. מי שדיברו ממלכתיות עם פני מיסטר קלין עוטים מסכת מנקה ארובות מפוחם.
כבר לפני 120 שנים כתב המחזאי, הסופר והמשורר אוסקר ויילד: "אלה המבקשים להם מסכה נאלצים לעטות אותה. אך שונה המצב כשמדובר בכוחות הדינאמיים של החיים, ובאלה שבהם מתגלמים כוחות אלה".
אנו נמצאים בעיצומו של נשף מסכות מתמשך, ארוך, מייגע. אף אחד כבר לא מתרגש מהמסכות הצבעוניות, המסתירות, המבטיחות, כולם מאמינים שיגיע רגע האמת בו יצטרכו הפוליטיקאים להסיר ולקלף מעליהם את המסכות, הספינים, הכזבים, השנאה, השיסוי, ואז, או אז יביטו במראה ויראו את הכיעור שדבק בהם, את הנצנצים שנשארו מהמסכות, את המבט המופתע שלהם הניבט מהמראה, וידוע ידעו - גם למסכות יש זמן תפוגה ולעיתים הן משאירות צלקות, במיוחד כשנדרש מאמץ גדול לקלף אותן.
פורים שמח.
