משבר הקורונה הוא משבר חריף במיוחד לא רק בשל עוצמתו, אלא בשל חוסר הודאות הטמון בשאלה מתי יסתיים וניתן יהיה לשוב לחיים תקינים. מצב חירום מהסוג הזה אינו מוכר בישראל, אשר מאז הוקמה מצבי החירום שנערכה אליהם המדינה היו מצבי חירום ביטחוניים; במצבי חירום כאלה, במסגרתם נקראו אזרחים לשירות חירום, מנעה מהם הקריאה לשירות לעמוד במועדים אזרחיים שונים, כמו תשלומי חובה ותשלומי רשות, קיום חוזים על-פי המועדים שנקבעו בהם, וכיוצא באלה, ולכך נוצרו בישראל דיני הארכת המועדים.
בשנת 1957, לאחר מבצע קדש, נחקק חוק הארכת מועדים, התשי"ז - 1957, אשר בא להעניק פתרון לבעיה לו; החוק הוחלף לאחר מלחמת יום הכיפורים בחוק עדכני יותר - חוק הארכת מועדים, התשל"ה-1974; עד היום, הופעל חוק הארכת המועדים פעמיים - במלחמת יום הכיפורים בשנת 1973 ובמבצע צוק איתן בשנת 2014.
החוק קובע (סעיף 2) הארכה לביצוע מספר סוגי התחייבויות או פעולות, ובהן פעולה על-פי חוזים (שכירות, התחייבויות כספיות שונות, וכיוצא באלה), פעולה על-פי חוק (ובכלל זה, תשלומים לרשויות המדינה), פעולה שחייב המשרת לעשות מכוח פסק דין או החלטה אחרת בעלת אופי שיפוטי (כגון: צו פינוי, צו הוצאה לפועל).
עיקרו של החוק הוא כי משהכריז שר הביטחון על שירות חירום מכוח החוק, כל מי שנקרא לשירות חירום יחולו עליו מכוח החוק הארכות מועדים כפויות לטובתו; זוהי התערבות חקיקתית מרחיקת לכת ביחסים אזרחיים שבין פרטים וביחסים שבין המדינה לפרט, אך במצבי חירום אין ממנה מנוס. משבר נגיף הקורונה הוא משבר ברמה לאומית בתחום בריאות הציבור, המחולל כבר עתה משבר כלכלי.
מיעוט קטן של אזרחים יקרא לשירות ביטחוני או לשירות עבודה בשעת חירום, שעליו חל החוק הקיים, ייהנה מהארכת מועדים, ואולם יתר אזרחי ישראל נדרשים להמשיך ולשאת במלוא התשלומים והחיובים ולקיים את כל ההתחייבויות המוטלות עליהם במישור האזרחי, ואלה תלויים ברצונם הטוב של הגורמים הדורשים את התשלומים או ההתחייבויות, וכאשר עסקינן בחיובים הנגזרים מכוח החוק - גם רצון טוב אין בו די, לעתים.
הצורך בהארכת מועדים אזרחית נובע גם מהיבטים אחרים, כמו למשל הארכת תוקפם של רישיונות שונים (נהיגה, נשק, וכיוצא באלה) אשר יפקעו בתקופת המשבר (ראו סעיף 6 לחוק הארכת מועדים).
המחוקק בישראל לא צפה מצב, בו אזרחי המדינה לא יוכלו לעמוד בהתחייבויות ובמועדים בשל העובדה שידרשו להסתגר בביתם, אם על-פי צווים (חולים בנגיף ואזרחים שנדרשו לשהות בבידוד), ועם על-פי תקנות שעת חירום הקובעות סגר כללי, ולא יוכלו לעמוד בתשלומים בשל כך שיפוטרו או ידרשו לצאת לחופשה ללא תשלום.
במצב דברים זה, יש לחוקק - תחילה בתקנות שעת חירום, ולאחר שלושה חודשים אם המשבר עדין ימשך גם בחקיקה ראשית של הכנסת - חוק הארכת מועדים (הוראת שעה), להארכת מועדים אזרחית.
לפי הצעתי, לחוק חיוני זה יהיו שני מעגלים של הארכת מועדים: במעגל הראשון, מי שחלו או שוהים בבידוד על-פי צו, ועל כן מנועים לחלוטין מלעסוק בכל דרך בענייני פרנסה - יזכו להארכת מועדים גורפת, בהיקף הדומה לזה הקבוע בחוק הארכת מועדים, ובמעגל השני - יתר האזרחים, אשר במקרה הטוב יכולים לקבל - 60% - 70% מהכנסתם הקודמת אם אושר להם תשלום דמי אבטלה, אשר יזכו להארכת מועדים מתואמת (מודולרית) אשר תכלול אפשרויות של דחית תשלומי חובה חלקית (למשל - חובת תשלום 50% מן המע"מ, כאשר יתרת התשלום תדחה לאחר המשבר), הארכת מועדים מלאה לקיום חוזים, הארכת תוקפם של רישיונות, וכיוצא באלה.
בחוק הארכת מעודים משנת 1974 נקבע (סעיף 5), כי על תשלומים שנדחו תוטל ריבית מסוימת, ואולם מאחר שבאותן שנים הריבית שמשה אמצעי לשמירת ערך הכסף בתקופת אינפלציה, וכיום מקובלת הצמדה למדד יוקר המחיה, תשלומים שידחו, לפי הצעתי, יוצמדו למדד בלבד, בלא ריבית.
בשל הקושי להבחין בין רמות הפגיעה בין האזרחים שאינם חולים או שוהים בבידוד, צפוי שיווצר מיעוט שייהנה מהארכת מועדים על-אף שהפגיעה בו קטנה או זניחה, אולם לפחות בשלב הראשון זהו נטל שאין להימנע ממנו על-מנת לאפשר הארכת מועדים לרוב המכריע של אוכלוסיית ישראל, הזקוקה לה כאוויר לנשימה.
חקיקה מעין זו היא צו השעה, והיא חיונית במישור הציבורי גם על-מנת לצמצם את הפגיעה באזרחי וישראל הנובעת מתנאי חוסר הודאות הקיצוניים של המשבר, פגיעה המתווספת לפגיעה הנגזרת ישירות מהמשבר עצמו.
