מכתב לאיש החי בבית רה"מ ברחוב בלפור

נכבדי, אני צופה בך לאחרונה בעת הופעותיך בטלוויזיה וחשה צער לראות אדם עייף ומותש ומפוחד כל כך. ההספק שלך הוא מדהים. גמעת אין ספור קילומטרים בטיסותיך לרחבי תבל לפגוש ראשי ממשלות, דמוקרטים ודיקטטורים. הצלחת ליצור כותרות לא רק בישראל אלא ברחבי התבל. יזכרו אותך תמיד על הופעותיך בפני הקונגרס האמריקני והצגת הפצצה האירנית העומדת להתפוצץ. הפכת לראש ממשלה ושמרת תיקים חשובים בממשלה. אולי בכדי להעניקם כמתת לשומרי אמונך ועושי דבריך במפלגתך. אך הימים התארכו והפכו לחודשים ולשנים ואתה החזקת בהם ובחוסר רצון בולט מדי פעם הענקת לאחד או שנים מיניסטריון לנאמן זה או אחר ממיודעיך בליכוד. כמוך, גם אני ילידת הארץ. מבוגרת ממך. הייתי כנערה צעירה חברה באצ"ל בת"א. רציתי לשחרר את פלשתינה-א"י מעול הבריטים וכמו צעירות וצעירים אחרים הצטרפתי למחתרת. שמעתי את הצבעת חברי האומות המאוחדות ב-29 לנובמבר 1949, ויצאתי במחולות ברחובות ת"א, עד כלות. וכל אותה עת שהצעירים שרו ורקדו והמבוגרים אף הם חגגו, ישב בן-גוריון עם מספר חברים והכינו תוכניות ליום שאחרי. למלחמת העצמאות. אך אנו לא ידענו. ראינו ערב זה כאתחלתא דגאולה. וביום שבן גוריון הכריז על הקמת המדינה, הבריטים כבר עזבו את הארץ. אבל כאשר בן-גוריון הקריא את מגילת העצמאות, אמי ואני עמדנו במטבח הקטן, בדירה ברחוב המגיד בת"א והתחבקנו ובכינו. הוא הבטיח שוויון זכויות לכל אדם ללא הבדל דת גזע ומין. ולא יצאנו לרחובות לרקוד. אני חזרתי למחנה ותוך ימים ספורים התחיל כיבוש יפו בידי האצ"ל ונקראנו לצעוד מצעד אבל לזכר החללים שלנו במנשיה. לימים הגיעו אנשי ההגנה וסיימו את המלאכה. אבל כילדה בת חמש עשרה וחצי צעדתי עם חברותי וחברי ובכיתי על הנערים שהיו מבוגרים ממני רק בשנתיים שלוש, כשעמדתי סביב קבריהם בבית העלמין בנחלת יצחק... אני פונה אליך ואומרת לך, עייפת אדוני. אינך סופרמן. אתה ודאי נואם גדול היודע לשלהב חלק ממאזיניך אך רבים רבים יודעים כי דבריך חלולים והפחד מבצבץ מדבריך. הנח כל זאת. מקומך שמור לך בהיסטוריה של המדינה והעם. עייפת. עייפת עד למאוד ואדם כה עייף וחרד אינו יכול להנהיג מדינה במשבר כה גדול. פנה את מקומך לבכירים. לאותם האנשים שאתה מינית לרמט"כלים. שב עמם בלי אגו. השעה גורלית. המשבר אינו ניתן לפתרונות שאדם אחד, עייף ומותש, יכול לבצעם... דרושים אנשים אחרים שייעזרו בידע שלך ובניסיונך, ודע לפרוש בכבוד ובהדר בית"רי.