בשקט בשקט, בלי שנרגיש, התחוללה מהפכה בקנה מידה כמעט תנ"כי במדינת ישראל: שלושה רמטכ"לים בדימוס, הסכימו שמדינת ישראל כבר אינה מדינה יהודית, מולדתו הנצחית של העם היהודי מאז ולעולם. בהבל פה הם הפכו את המדינה היהודית על ראשה: עיקרו ממנה את מחויבותה לעם היהודי ועשו אותה למדינת כל אזרחיה וערבייה. מאז נעילת הקלפיות הם פועלים להקמת
ממשלה צרה, תלויה לחלוטין בחסדיה של הסיעה המשותפת, האנטי ציונית ואוהדת הטרור והשהידים, שהצהירה כי מטרתה היא לנטרל ולשלול את יהדותה של מדינת היהודים, כדי לעשותה מדינה ערבית נוספת על 21 המדינות הערביות. כדבריה המקוממים ומרתיחי הדם של ח"כ המשותפת היבא יזבק: "נפרק את המדינה מאופיה היהודי והציוני".
השבוע נפתחו אומנם דיונים בין כחול לבן לליכוד על ממשלת אחדות, אך ספק אם יניבו תוצאה כלשהי. בכל מקרה, ברור שעצם נכונותם של הרמטכ"לים להישען על מפלגה שחותרת לרסק את המפעל הציוני, מטילה על יושבי הקוקפיט של כחו"ל ועל רשימתם כתם בל יימחה (למעט הח"כים האוזר, הנדל, ינקלביץ', טרופר ו
אסף זמיר, אבקסיס-לוי, ומספר פעילים של כחו"ל, כמו למשל אורי הייטנר מהגולן - שהביעו התנגדות תקיפה, עד כדי שאט נפש, מהקמת ממשלת מיעוט הנשענת על תומכי ומעודדי הטרור).
סיבוב הפרסה שביצעו שלושת הרמטכ"לים, מובילי כחול לבן, מנוגד לחלוטין לכל מה שהתחייבו לו בנקיטת חפץ עד נעילת הקלפיות. הרי רק שלושה ימים לפני הבחירות, כשנשאל אם יפקירו את ביטחון ישראל בידי הסיעה הערבית מעודדת השאהידים, אמר רא"ל (מיל') בוגי יעלון: "שקר. הכל שקר. אלה שקרים שמפיץ נתניהו. אתה מתאר לעצמך ששלושה רמטכ"לים לשעבר ייעזרו בנבחרי הרשימה המשותפת, שבהם אוהדי טרור ושוחרי חיסול המדינה היהודית"? ועמיתו
בני גנץ אמר: "תקראו את השפתיים שלי. לא נשב עם המשותפת ולא נישען עליהם מבחוץ". אמירות שאין מפורשות מהן.
אבל מרגע שננעלו הקלפיות, הוסרו המסכות. ב-12 במארס 2020 אמר יעלון לגל"ץ: "נקים כל ממשלה שתביא לזה שנתניהו לא יישב על הכיסא... תוצאות הבחירות מחייבות אותנו לעמוד בפני דילמה: איזו הבטחת בחירות להפר. במצב הזה, הזזת נתניהו היא מטרת על. אין לנו ברירה אלא להיתמך על-ידי המשותפת". משמע, מדובר בשני יעלונים - זה שלפני הבחירות וזה שאחריהן. ולא שנתניהו הוא כליל השלימות. ממש לא. אבל כשהברירה היא בינו לבין המשותפת, ברור שאין כל ספק שנתניהו, למרות הכל, עדיף.
עויינות מוחלטת מה, אפוא הפתרון? במצב הנוכחי, כשבחירות חדשות אינן אופציה (שבהן על-פי סקרי השבוע האחרון יזכה גוש הימין ביותר מ-61 מנדטים), לא יהיה מנוס מפירוק כחו"ל למרכיביה, ולגזור אותה, כמו במשפט שלמה, לשניים: אלה שטובת המדינה עולה בקירבם על שנאת נתניהו; ואלה שהתיעוב האובססיבי שלהם מעוות את שיקול דעתם ואת ציוניותם. למשל, בוגי יעלון שתיעובו מסמא את תבונתו.
ההסתייגות המוחלטת מתמיכת המשותפת, אינה מבטאת חלילה שנאה לערבים בשל עצם היותם ערבים. אין לנו דבר נגד האזרחים הערבים המכירים בזכותה של ישראל להתקיים כמדינה יהודית ודמוקרטית בממשלת ישראל. ההסתייגות היא מן המדיניות שהם מובילים: עויינות מוחלטת למדינה היהודית עד כדי חתירה תחת יסודותיה באמצעות תמיכה בטרור ובשאהידים, ותקווה בלתי מוסתרת לאובדנה. לא ערביותם הופכת אותם למוקצים מחמת מיאוס, מצורעים פוליטיים, אלא האידיאולוגיה של השמדת המדינה שאותה אין הם טורחים כלל להסתיר.
הבולט בשלושת הרמטכ"לים באיבתו לנתניהו הוא בוגי יעלון. זה האיש שהתאונן ב-2012 על "הנזק שעושים לנו בחוץ גורמים כאלה, שלהיטותם להפיל את ממשלת נתניהו מעבירה אותם על דעתם. הם מקריבים אינטרסים לאומיים לטובת אינטרסים פוליטיים". היום התהפך יעלון. בוגי חי ונושם, אוכל ושותה, אך ורק איבה לנתניהו. השנאה מעבירה אותו על דעתו עד כדי אובדן עקרונותיו הבסיסיים. הרמטכ"ל לשעבר, שחילק לקציני המטכ"ל את שירו המתריע של
נתן אלתרמן, 'אז אמר השטן', שתוכנו מדבר על חוכמת השטן שהצליח לבלבל את דעתם של מנהיגי המדינה היהודית ובכך נטל מהם את אמונתם בצידקת הדרך והמפעל הציוני, הוא זה שמוכן להישען היום על ח"כי המשותפת שכל האידיאולוגיה שלהם מערערת, ברוח 'אז אמר השטן', על עצם קיומה של המדינה היהודית.
מי היה מאמין שלעת זיקנותו יאבד יעלון את אמונתו שהייתה נר לרגליו ברעיון הציוני ויוביל את המהפכה להגדרת המדינה היהודית כמדינת כל אזרחיה, כולל אוהדי הטרור ומעודדי השוהאדא? נכון שהוא לא הצהיר מעולם שזה היעד, אבל זה מה שעלול היה לקרות בפועל, אילו הלכה כחו"ל בדרכו. עד כדי כך הסיטה אותו שנאתו האובססיבית לנתניהו. פעם החזיק יעלון באידיאולוגיה אחרת. זוהי תעודת הזהות האידיאולוגית שהייתה לו, כפי שהודפסה בהסכמתו על הכריכה האחורית של ספרו 'דרך ארוכה קצרה': "מחזיק בעמדות ימניות-ניציות מבחינה מדינית וביטחונית ואינו רואה סיכוי להסדר קבע בעתיד הנראה לעין".
רוב קולות בספר עצמו תוקף יעלון את "ארבעת המסמכים שפורסמו על-ידי גורמים שונים מקרב ערביי ישראל בשנתיים האחרונות, שהבולט שבהם הוא מסמך החזון של ערביי ישראל. במסמך זה, אשר נכתב על-ידי ועדת המעקב (הגוף ההנהגתי הנהנה מסמכות עליונה בקרב ערביי ישראל) ובחסותה. יש בהם קריאת תיגר גלויה ומפורשת על זכות העם היהודי לבית לאומי בארץ ישראל. כל תושבי ישראל היהודים מוגדרים קולוניאליסטים, ואילו תושבי הארץ הערביים מוגדרים כילידי המקום בעלי הזכות על הארץ. כמו-כן דורשים ערביי ישראל במסמכיהם חופש ביטוי לאומי ערבי-פלשתיני. גורמים אלה מקרב ערביי ישראל מצטרפים לקבוצות נוספות, השוללות את רעיון המדינה היהודית ומתעלמות הן מהזכויות ההיסטוריות של העם היהודי בארץ ישראל". איש ימין, אז, ללא ספק.
כל זה התהפך בגין איבת נתניהו. מכוחה הוא מוכן להישען על
אחמד טיבי שאמר ליומון הפלשתיני אל-קודס (17 מאי 2011): "אנו חלק בלתי נפרד מהעם הפלשתיני, אנו נושאים את תקוותיו וחלומותיו"; ולזכות בתמיכת הסיעה שבה פעל חכל"ש טאלב אל-צאנע, אשר מחה בהופיעו באוניברסיטה בג'נין ב-11 אפריל 2011, על "גזענות כלפי הערבים בישראל והניסיון למחוק את הנראטיב הפלשתיני לטובת הנראטיב הציוני... חוקי גרמניה הנאצית מאושרים היום בישראל ברוב קולות, כמו חוק איסור ציון יום הנכבה ומחיקתו מתוכניות הלימודים. זוהי מדינה גזענית המקימה ערים מיוחדות ליהודים כמו הערים שהוקמו בדרום אפריקה לתושבים הלבנים בתקופת האפרטהייד".
הרשימה משותפת אינה מנסה גם היום, במגעים שקיימה עם קוקפיט הרמטכ"לים, 'להלבין' את עמדותיה. ראשה
איימן עודה הגדיר ב-10 במארס 2020, את דרישות הסף של מפלגתו לטובת מה שכינה "העם שלנו", לאמור: הפלשתינים: "העם שלנו רוצה משהו מסוים מאוד: משוואה מדויקת בין הדאגה היומיומית והעמדה המדינית... לכן אנחנו לא יכולים לומר: בטל את קמיניץ ולך תפציץ בעזה או לך על עסקת המאה. יש לנו דרישות מדיניות ברורות: להפסיק, ולהכריז על הפסקה, של כל התוכניות החד-צדדיות".
כמה צדקו חז"ל כשאמרו ש"כל אדם שכועס, אם חכם הוא - חוכמתו מסתלקת ממנו" (מסכת פסחים ס"ו, ב'). וכמה צדקו הרומאים כשאמרו: "יופיטר אתה כועס? סימן שאינך צודק".