הבטתי במרפסות העליזות, משדרות התקווה, מביעות התודה, וראיתי את שידעתי - נפשו של האדם יוצאת לביחד, לשייכות, לקבוצה. גם אם השיר נשמע לו מוכר, סדקי החרדה, הדאגה, הפחד, חוסר הוודאות מבצבצים מבין מילותיו ורעידות קולנו מספרות את סיפורנו, סיפור הביחד הכל כך נצרך בימים אלה.
לא הייתי מהלוחמים המהוללים, אלו המורעלים, אך הייתי מספיק בעל מוטיבציה להתגייס לחיל קרבי וכך ב-1982 התגייסתי למחזור הראשון של חטיבת 'גבעתי' המתחדשת. המפקדים ביקשו ליצוק תוכן, להחדיר גאוות יחידה, 'להרים לנו', בשפת הצעירים היום. הם העניקו לצד תואר לוחם גבעתי, את החצי משפט, לוחמים, אתם ה"המארינס של צה"ל", וכך הרגשנו.
על אף שהמרחק ביני כלוחם צעיר לבין אגדת לוחמי המארינס היה כמו המרחק בין מתאבק סומו לבלרינה, הטמעת משפט ותואר זה יצרה בנו הנעה פנימית, הציתה את הבערה, ויצרה תחושת שייכות. כך חיברו בין הפכים, כך צמצמו את המרחק בין הקטבים, על בסיס המכנה המשותף הלכאורי, בנו מסד שלם.
המרפסת הפכה, שלא בטובתה, למחוללת הנפש הפנימית, הסוערה, המסוחררת, גיטרה ושיר, חיוך וריקוד. בפנים, בתוך הלב פנימה עמוק, הדאגות צפות ועולות, אחת אחת, בריאות, פרנסה, סבא וסבתא, החיים, הכל מתערבב ונעצר על המיתר הדק של הגיטרה, מכנס לתוכו את כל הלא נודע, כשהמנגינה מתחילה, השיר מושר, הכפיים מטופפות, חוויית הביחד כמו אומרת: "עוד יהיה טוב, בטוח". וכך הפכה המרפסת מבלי שאפילו ידעה, לרשת ביטחון, לחומת מגן, לספוג המכיל את החששות, והיא, המרפסת, עכשיו מלכת הבית.
המרפסת הזניחה, השולית, שאליה יוצאים לעשן, לתלות כביסה, להניח עציץ קמל, אופני ילד שבורים, בית בובות ורוד, מזוודה שחזרה ממרוקו או פולין, הפכה להיות מרכז הבית.
נמשיך לשיר מהמרפסות, לברך את שכננו בברכות עדכניות, נשאל, נתעניין, נמחא כפיים, נתפלל, ננגן ובכל יציאה למרפסת נשליך באלגנטיות את שאריות הפחד, החרדה, הדאגה, לאוויר הפתוח, ומי יודע, "בשנה הבאה נשב על המרפסת ונספור ציפורים נודדות..."
הכותב הינו מחנך, משורר, סופר ופובליציסט
