מסתבר שהמאבק במגפות לא שינה צורה מאז תחילת המאה. במצב של תחלואה רבה מסבים מבני ציבור למקומות אשפוז. במועצה לשימור אתרים מכירים את הסיפור סביב המבנה המעניין של מרכז המדעים לנוער בעיר העתיקה בבאר שבע, מבנה שעבר שימור והיה בעבר בית ספר לילדי שייחים ובית חולים לחולי מגיפה.
עפר יוגב, מנהל מחוז דרום במועצה לשימור אתרים, סיפר לי כי בשנת 1916 פרצו מגפות רבות בצבא העותומני בעיקר בגלל תנאי סניטציה קשים (כנראה לא רחצו ידיים במשך 20 שניות כמצווה היום). המגיפה השתוללה והחולים הופנו לבית הספר לשיחים בבאר שבע שהוסב לבית החולים כדי לטפל במגיפה. פעם הסבו בתי ספר לבתי חולים היום בתי מלון.
שחלילה לא נגיע למצב שבו נסב בתי ספר לבתי חולים. בבית החולים הארעי חיילים הושכבו בצפיפות על הרצפה בהיעדר מספיק מיטות ובמסדרונות. מזכיר משהו מוכר מהיום? הזקנה במסדרון. ברוך השם לא משכיבים על הרצפה. הבניין התמלא בחולים עד אפס מקום. התמותה בבית החולים הייתה כה רבה, עד כי חיילים עשו ככל שביכולתם על-מנת שלא להתאשפז בו. האמירה הידועה באותה עת הייתה: מבית החולים הזה יוצאים רק לבית קברות".
מסתבר שגם בגמרא הטיפול במגיפה היה דומה לטיפול של היום: בבא קמא ס ע"ב על הטיפול במגיפה: תנו רבנן: דבר בעיר כנס רגליך, שנאמר "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר" (שמות יב, כב), ואומר "לך עמי בא בחדריך וסגור דלתיך בעדך [חבי כמעט רגע, עד יעבור זעם]" (ישעיהו כו, כ).
