שיתוק כמחצית הפעילות הכלכלית במשק הישראלי ולמעלה מחצי מיליון מובטלים אינם הכרח והוכיחו זאת קוריאה וטאיוואן בהן המשק כמעט לא משותק. כיצד הדבר אפשרי? הפתרון ידוע וכולל שלושה מרכיבים: מיגון, גילוי וטיפול במי שנפגע. לכאורה אנו פועלים לפי אותם עקרונות, מתמגנים על-ידי בידוד, מבצעים בדיקות רפואיות בהיקפים משמעותיים בימים האחרונים ומטפלים בחולים. אלא ששיטת ההתגוננות על-ידי בידוד האוכלוסייה עולה עשרות מיליארדים של שקלים ובהכרח תוביל למשבר כלכלי.
יתר על כן, שיטת הבידוד איננה מגינה על אותם עובדים חיוניים הנחשפים לציבור כאשר הם לא ממוגנים. העובדים החיוניים אינם רק אנשי הרפואה אלא גם הקופאית בסופרמרקט והנהג שמוביל סחורה והעובדים במפעלים החיוניים ועוד ועוד. כאשר אדם יוצא מהבידוד לצורך קניות הרי הוא פוגש את הקופאית ועלול להדביק אותה משום שרבים הנגועים בנגיף לא יודעים זאת מאחר שהם לא מפתחים סימני מחלה כלל. מכאן שבשיטה הנהוגה כיום זו רק שאלה של זמן כאשר עובדים חיוניים, שלא ניתן למגן את כולם, ייחלו במחלה ואז הבעיה תחריף שבעתיים.
סגר כללי יביא אולי לעצירת התפשטות המגיפה כרגע אבל לא יוכל למנוע את התפרצותה מחדש לאחר סיום הסגר, סיום שהוא הכרח כלכלי. צריך איפה דרך יעילה יותר למיגון שאיננה מחייבת בידוד רחב וסגר.
התבוננות בשיטת המיגון בקוריאה וגם בסין מלמדת כי כל האוכלוסייה, ללא יוצא מהכלל, חובשת מסיכה במרחב הציבורי בנוסף לשימוש בכפפות ובחומרי חיטוי. למסיכות שני תפקידים: מיגון אדם בריא מפני מי שנגוע במחלה והתפקיד השני והחשוב יותר הוא מניעה של פיזור רסיסי רוק מאדם נגוע לסביבתו. לצורך מיגון נדרשות מסיכות מאיכות גבוהה וזמן השימוש בהן קצר, מספר שעות, ואז יש להחליפן. מצד שני המסיכות שאמורות למנוע פיזור רוק הן פשוטות וניתן להכין אותן מבד.
דרישות צנועות
נתמקד איפה בפשוטות יותר כי מהן יכולה לבוא הישועה. שימוש בהן ימנע הדבקות של הסובבים. מבחינה לוגיסטית כמות המסיכות הנדרשת עצומה, לפחות תשעה מיליון, והן חסרות. אבל בגלל פשטותן כל אחד יכול להכין לעצמו מסיכת בד כזו. יתר על כן ניתן ליצור מסיכה גם מצעיף, מטפחת ראש מקופלת או רצועת בד הקשורים מאחורי העורף ואפשריים גם אלתורים אחרים. אין צורך להחליף מסיכות מבד, אלא, כל ערב לכבס, ליבש ולגהץ בטמפרטורה גבוהה וכך לטהר אותן והרי הם מוכנות לשימוש חוזר.
מדוע נמנעת הממשלה מלבקש מהציבור להכין לעצמו מסיכה ולחייב אותו להשתמש בה כאשר הוא יוצא למרחב הציבורי? האם איננה מבדילה בין הדרישות ממסיכה האמורה להגן על אדם בריא לבין הדרישות הצנועות בהרבה ממסיכה הדרושה כדי למנוע מאדם נגוע מלהפיץ את המחלה, מסיכה שקל להכין? קשה לדעת את התשובה, אבל נראה שהממשלה שבויה בקונספציה שאיננה מבדילה בין שני סוגי המסכות. כך מסכות פה-אף המיוצרות כיום במפעל שלאון בקריית גת משקפות את התפיסה לפיה כל המסכות חייבות לענות על הצורך במיגון ולא במניעה. מסיכות אלה, שהן אומנם באיכות גבוהה אבל לא זולות, מיוצרות בכמות מוגבלת, הן לא ממש נוחות לשימוש בכל המשימות, והשימוש בהן מוגבל בזמן שלאחריו יש להחליף את המסננים. בגלל אי-הנוחות שלהם הן יכולות לענות רק על חלק מהצרכים. בעיקר, הן לא פתרון כולל בגלל הכמות המוגבלת שלהם, עשרות אלפים, לעומת הצורך במיליונים.
אי-אפשר גם להימנע מההרגשה שאולי כל זה ברור להם בממשלה אבל "לא נעים להם" לבקש מהציבור להכין בעצמו פתרונות וכי פתרונות אלה לא "יראו טוב". לחלופין, ייתכן שהממשלה נרתעת מלחייב כל אדם לחבוש מסיכה במרחב הציבורי? קשה להבין התנהגות זו של הממשלה.
שיטת הגילוי גם היא ראויה למחשבה שניה. על-פי התקשורת הכוונה לנצל את כושר הגילוי המוגבר ולבצע בדיקה אקראית של האוכלוסייה במטרה לגלות מוקדי מחלה ואז להתמקד בהם. בהחלט פתרון אפשרי שעבד היטב בקוריאה. עם זאת יש לשקול שיטה אחרת בה מנצלים את כושר הגילוי המוגבר ומתמקדים בענף שלם במשק בסדר עדיפות יורד, למשל בתחילה בכל הענף הרפואי, אח"כ בענף המזון (חנויות מפעלים והסעה), תחבורה ציבורית, קבוצות של מפעלים חיוניים בפיזור ארצי וכד'. זו גם כן דגימה אקראית של הציבור משום שעובדים בענף שלם באים מאיזורים שונים בארץ ומחלקים שונים של האוכלוסייה וניתן גם כך לזהות מוקדי מחלה. היתרון בשיטה זו שיחד עם הדגימה האקראית מטפלים בענף שלם.
