ראש חודש ניסן. חג הפסח מתקרב, כשבמרכזו אנחנו מסבים לשולחן הסדר וקוראים בהגדה. במיוחד בימים קשים אלו של קורונה, כשקיימת ודאות שלא נוכל לקיים סדר משפחתי גדול הכולל סבים וסבתות, בנים ובנות, נכדים ונכדות, נינים ונינות, מן הראוי לבחון דווקא הפעם האם כל הקולות, כולל קולן של נשים, באים לידי ביטוי בהגדה של פסח. ההגדה היא סיפור נפלא של סיפור הזיכרון ההיסטורי, שנבנה נדבך אחר נדבך בסיפור הגיבוש והמעבר שלנו ממשפחה לעם.
"וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לְחוֹק לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד-עוֹלָם" - התורה בספר שמות י"ב 24 מצווה על זיכרון יציאת מצרים עוד טרם התרחשותה. התורה מציגה את הזיכרון כחשוב וקודם אפילו למאורעות. התורה פונה אלינו להזין זיכרון היסטורי. לכן אנחנו מתכנסים שנה אחר שנה ומבקשים ללמוד את סיפור החוויה של יציאה מעבדות לחרות.
במהלך הדורות טקס הזיכרון בסדר הפסח לבש צורה ופשט צורה. תמורות היסטוריות מחייבות אותנו לחזור ולבחון האם הצלחנו במשימה, שכל הקולות של עם ישראל באים לידי ביטוי בסיפור ההגדה. מעצבי הסיפור היטיבו לספר על ארבעה בנים. האם אין מקום לבחון הוספת קולות של ארבע בנות - ארבע נשים?
החובה לתת ביטוי לכל הקולות מאתגרת אותנו להעמיד לצד מדרש ארבעת הבנים גם את מדרש ארבע הבנות.
סיפור ההגדה נשען על החובה "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ". מצער, שבמרכז נמצא רק האב. מדוע נפקד מקומה של האם, שיש לה חלק משמעותי בהכנות לחג. איפה אם המשפחה? איפה האמא - איפה וְהִגַּדְתְּ לְבִתֵּךְ או לחלופין
וְהִגַּדְתְּ לְבִתֵּךְ וְלִבְנֵךְ, לִנְכָדַיִךְ וּלְנֶכְדוֹתַיִךְ.
בין ארבע דמויות נשיות, שאני מבקש לשלב בסיפור ההגדה, ניתן ליטול מהסיפור המקראי את דמותה של תמר אשת ער, שתוכתר בתואר "כְּאִשָּׁה הָאַמִּיצָה עֲלֶיהָ דִּבְּרָה תּוֹרָה". תמר אשת ער, אלמנה שנואשה מקיום הבטחת יהודה, אבי בעלה שנפטר, לאפשר לה לבנות את חייה מחדש על-פי הדין המקובל.
נשים רבות
תמר לוקחת את גורלה בידיה. נאבקת נגד כל הסיכויים ונגד כל המקובל על זכותה להקים משפחה מחדש, וזאת נגד אטימות של חברה פאטריאכלית. במאבקה היא משתמשת בחולשות של חמהּ. היא משיגה את הצדק כשכל האמצעים כשרים בעיניה. במאבקה היא מסתכנת בעליה על המוקד כלשון פסיקתו של יהודה - "...הוֹצִיאוּהַ וְתִשָּׁרֵף" (בראשית ל"ח 24).
תמר ראויה לעלות על שולחן הסדר כקול אחד, קול צלול וחזק, מארבע בנות מול ארבעה בנים. תמר מסמלת נחישות במאבקה להגשמת מאווייה, מאבק שמתנהל תוך נטילת כל הסיכונים. אבל בהתנהלות אמיצה היא מקעקעת אטימות ואלימות של חומה פאטריאכלית. שרואה בה כמי ש"זָנְתָה ... הָרָה לִזְנוּנִים" (בראשית ל"ח, 24). דמותה הנשית של תמר ראויה לעלות בדיון בחוג המשפחה בסדר פסח אל מול ארבעת הבנים. היא משדרת עוצמה של כנות, משתמשת בכוחה, אך יודעת לרסנו ולאפקו.
על-פי עדות בעל ספר היובלים תמר מצליחה להביא את יהודה לכלל הכרה "כִּי רַע הַדָּבָר אֲשֶׁר עָשָׁה.. הִתְחַטֵּא מְאוֹד וַיִּתְעַצֵּב". יהודה ממרום פסגת הגבריות הנוקשה והבוטה מגיע לכלל הודאה בחטא רק עקב מאבק נחוש של אישה, שהחליטה לא להתכופף מול השררה הגברית.
מופת האישה, הנלחמת באומץ את מלחמתה לחיים, ראוי לקבל מקום של כבוד בטקס סדר פסח ובגלריית הדמויות של סיפור המסורת על התהוות עם ישראל בארצו. רבות הן הנשים הראויות להעלות אותן מנבכי השכחה, כמו רצפה בת איה - סמל לאִמָּהוּת אמיצה הלוחמת לשמירת כבוד בניה המומתים אל מול ברוטאליות וזדון לב של דויד מלך בישראל, שציווה כי גוויות בניה יישארו תלויות על העץ.
ישנה הצדקה לתת מקום נרחב בסיפור הפסח לנשים אמיצות כמו המיילדות פועה ושפרה, שצוויי חיים הנחו אותן להפר צו מלכות. מן הראוי לייחד פינה מיוחדת לדמותה של נסיכה מצריה, בת המלך פרעה, שתפנוקי חיים בתוך מדמנת השררה בבית אביה לא השחיתו אותה. בזכותה של נסיכה מצריה זכינו כעם להצלת ילד מטביעה, זכינו למנהיגותו של משה.
יהיה קשה להצטמצם בארבע בנות כי המקרא מספק לנו גלריה נאה של דמויות נשיות. מן הראוי שנעשה זאת ונזכיר בסדר פסח אל מול
ארבעה בנים, בהם דיברה תורה, אנחנו נדבר גם בארבע בנות - בארבע נשים.
