מגפת הקורונה אינה מבדילה בין בני אדם, לאומים, דתות, צבע, מגדר, שמאל וימין. בימים טרופים אלה בהם חוסר הוודאות הוא המלך והחרדה היא הגברת המלכה, בימים בהם אנו מכונסים איש איש עם משפחתו במבצרו, ספונים וממתינים, למי? למה? אין איש באמת יודע. בימים אלה, ימי החשש מהלא נודע, דווקא בימים אלה החוסן שלנו חייב להיות יצוק פלדה, לא פחות.
אל מול מגיפת הקורונה מתנהלת מגיפה ביקום מקביל, המגפה הפוליטית, המכלה כל חלקה טובה, הזורעת הרס, מטפטפת ארס, מפלגת, מסיתה, משסה, קורעת איש מאחיו, אישה מרעותה. מחלוקת היא דבר חשוב, נחוץ וחיובי, סכין המתחדדת בסכין, היא מאבני היסוד של היצירתיות, המקוריות, ההעמקה, הביסוס, מהיסודות של חברה בריאה, תקינה.
בשנה האחרונה מדינת ישראל מתפצלת בכל פעם יותר ויותר. מחנה השונאים מול מחנה האוהבים, מחנה הטהורים מול מחנה הטמאים, מחנה האור מול מחנה החושך. מחנות, מחנות ובכל מערכת בחירות התהום נפערת עוד ועוד עד כי אין כמעט גשר שיוכל לחבר בין שני המחנות הסוערים, המדממים, המבקשים לשלוח יד איש ברעהו.
ימים קשים אלה של מגפת הקורונה וליבוי השנאה מחייבים התייחסות אחרת, אלה ימים בהם צריך לבודד את האגו ולהכניסו להסגר מוחלט, למרק באלכו-ג'ל את כתמי הבוץ שנזרקו אחד על השני, לשים כפפות שיכסו על החספוס, הגסות והאגרסיביות בה פעלו אלה כנגד אלה, לכסות את האף והפה במסכות עם פילטר עוצמתי שיסנן את הרפש, הזוהמה, את המרירות, זהו צו השעה, חיבור, אחדות.
יש ולעיתים נדמה כי דווקא חלק מהפוליטיקאים בהנהגה הציבורית שלנו אינם מודעים לגודל השעה, לגודל האירוע, לגודל הסכנה, וחיים בסוג של נתק מהעם. במאמר זה אני בא לקרוא לעוד חיבורים, לאחדות, לאחריות, אנו זקוקים לסלע איתן, יצוק, שהעם ברגעי החרדה אשר אותם הוא חווה רגע רגע, יחוש שיש לו על מי לסמוך.
זה הזמן לממשלת אחדות, לממשלה שוויונית רחבה ככל שניתן להצלחת תושבי ואזרחי ישראל. זה הזמן לגרש את החושך בתוספת אור, להנמיך את הלהבות, להתחבר, עכשיו, כי יש לנו מלחמה משותפת. ביחד נעמוד שכם אל שכם מול האתגר, מול המגפה, מול הקורונה, עכשיו הזמן לאחדות. עכשיו הזמן לשפיות.
