יוסי היה ילד זועם, שנלד במלחמת לבנון השנייה. במילותיה של האם: "הוא נולד והתחילה המלחמה". ליוויתי אותם כפסיכולוגית הגן, והבנתי שהלידה, תחת אימת טילים, יצרה טראומה מתמשכת, שתוצאותיה ניכרו זמן רב לאחר שהמלחמה עצמה הסתיימה.
שנים רבות לאחר מכן המשכנו כפסיכולוגים לשאול הורים לילדים שנולדו בתקופה זו ואחריה, על תחושותיהם אז. כמעט תמיד מצאנו קשר ישיר בין טראומות לא מעובדות לבין קשיים רגשיים של ההורים והילד, והדבר אף הוכח מחקרית.
מצב החרום הנוכחי, דומה למלחמה, המתרחשת בזירה חדשה ומעוררת אימה. ילדים, כולל בעלי צרכים מיוחדים וילדים בסיכון, נתלשו ממסגרות החינוך, ומבעבעים יחד ממתח בסיר לחץ משותף עם ההורים במציאות המורכבת.
בחודש האחרון חלק גדול מהפסיכולוגים בשירות הציבורי קיבלו הוראה להפסיק טיפולים, ולנטוש את המשפחות, בתקופה בה מצוקתן גוברת. חלקינו, שקיבלו אישור להמשיך ולטפל מרחוק, חשים שהדבר יעיל, אבל מרבית האוכלוסייה אינה זוכה לזה.
להלן (בפרטים מוסווים) דוגמאות לטיפולים והתערבויות מרחוק:
יעל, אם חד הורית לילדים בני 4 ו-12. בשיחה עימה מתברר כי למרות שהיא נמצאת עתה יותר בבית, ממשיך להתקיים הדפוס בו היא מתקשה להתייחס למתבגרת המאתגרת - "אני פחות יודעת מה לעשות עם הגיל הזה". יחד הגדרנו את התקופה הזאת כהזדמנות, חשבנו על פעילויות משותפות, ואיוורננו רגשות.
יובל, בן עשר בספקטרום האוטיסטי, בתפקוד גבוה. בשיחות זום מראה פני על המסך הגדול מאפשר התייחסות ישירה. הוא מספר כי "כועס על הקורונה", ומצייר אותה כמפלצת. אומר שמשעמם לו מאוד, ומכין בהנחייתי רשימת רעיונות, שיכתוב על פתקים בצנצנת, ויוציא במידת הצורך. בסוף הפגישה הוא מתרגל שליטה, שחסרה לו כל כך עתה, ומבקש לכבות את המסך ראשון.
חן, ילדה מעוכבת התפתחות בת שש, מנהלת איתי שיחת וידאו בעודה מסתובבת בבית. אחותה שובל, פעוטה חיונית וחיננית, נראית ברקע, וחן משתפת כי הדודים אומרים ששובל יותר חמודה. הטיפול במדיה החדשה מאפשר לי לראות אותה בסביבתה הטבעית, ולחבור לתחושותיה.
שמעון התאלמן לאחרונה, וממשיך לגדל במסירות את שני ילדיו, בסיוע הוריו. הילדים, שטרם התאוששו מהאובדן, חווים עתה את הניתוק מהסבים כנטישה נוספת. רק בשיחות עימי זוכה שמעון למרחב, בו יוכל למצוא כוחות, הנחוצים במציאות המאתגרת.
נעמי, מחנכת בבית הספר בו אני פסיכולוגית חינוכית, חולקת בקושי ללמד מרחוק, ובתחושתה שחלק מהתלמידים נשמטים. כשהיא מתקשרת לשאול לשלומם ההורים לא עונים לה, כנראה משום שהם מתקשים להביא את הילד
לביצוע המטלות (מהעדר מחשב, קושי להושיב ילד תזזיתי, או בגלל עומס וחרדה). כשהמחנכת מתקשרת הם "מסננים" אותה כדי שלא תנזוף בהם . יחד אנו מבינות שהקשר הרגשי הוא החשוב בימים אלו, וחושבות על דרכים לגיוס ההורים, באופן שיאפשר לילד המשך קשר.
הדבר הראשון שנפגע במצבי חרום הינו הרציפות- מה שהיה הוא לא מה שיהיה, במובנים רבים. הקטיעה לכשעצמה עלולה ליצור טראומה, שיקח זמן רב לתקן את נזקיה. קטיעת הרציפות הטיפולית במצב חרום היא דבר מסוכן מאוד, בעוד שהייה משותפת באזורי הקושי, בזמן אמת, מוכחת במחקרים רבים כמונעת פוסט טראומה.
אנו, הפסיכולוגים בשירות הציבורי, יודעים לעשות את עבודתינו, בשגרה ובחירום. לאחר שהמגיפה תעבור, תיאלץ המדינה להתמודד עם הנזקים הנפשיים, תוך השקעה כלכלית נרחבת. תנו לנו לעשות מה שאנו יודעים כבר היום, בעבודה מניעתית, כדי שכולנו נגיע ליום שאחרי במצב טוב יותר!
