על לוח המודעות המשפחתי (המקרר) פרסמה בתי את הדברים הבאים: אם יוטל עלי לסכם בפני האומה-הקטנה שלנו את מצבנו הקוסמולוגי - אומר לכם זאת:
א - אני גרמתי להתפרצות הקורונה! כל כך התפללתי לסדר מצומצם השנה, ובשמים הסכימו.
ב - לחלופין, אם זו לא אני, זה בטח ארגון הביטוח הלאומי-עולמי שהחליט לדלל את האוכלוסייה המבוגרת בעולם כדי לצמצם תשלומי פנסיה.
ג - דבר ראשון שאני עושה אחרי הקורונה - להיפרד מבן-זוגי לחיים... זה בכלל לא אישי, הוא דווקא בחור 10, אבל זו הדרך החוקית היחידה שמצאתי כדי להיפטר מהילדים פעמיים בשבוע וכל סופ"ש שני.
ד - ההמנון שלנו בבית כבר מזמן לא 'התקווה 'אלא - 'בבוקר יום א' הזברה קמה... לבשה את הפיג'מה...'.
ה - חשבתי על זה שהמון תופעות שליליות התמעטו ואף פסקו בשל מעצר הבית שלנו. יש פחות תאונות דרכים, אין בכלל גננות מתעללות, אין תורים בכל מקום, ואני בטוחה שגם אין כאלה שמתחככים באוטובוס.
ו - ביום שני 'חגגתי' יומולדת והמתנה שקבלתי מחברותיי הייתה שיחת טלפון זום. זה הזכיר לי את הכלל הידוע בחנוכה: אפשר לראות - אסור לגעת.
ז - בימים אלה אני הכי מקנאה בספיידר-מן. הוא אשכרה מסוגל לטפס על קירות ולחייך...
ח - אני ממשיכה לקבל הודעות על סיילים בפוקס, דלתא, שילב... כאילו שנותרו לי עוד רצונות.
ט - יש איזו סדרה על בחור גאון, אוטיסט, בשם 'המפץ הגדול' שאני צופה בה בנטפליקס. אני כל-כך מקנאה בו על חוסר הקשר שלו למציאות...
ו - היום בארוחת צהריים אבא שלי שאל מדוע אני שותה דייט-קולה, זה הרי זבל. אז עניתי שבעידן הקורונה זה מה שנותן לי סיפוק. הוא התעקש שסיפוק נגרם מזה שאני מצליחה להתגבר על הדחף לשתות דייט-קולה. אז עניתי לו שכרגע אני מתגברת על הדחף להרוג את הילדים שלי לפחות 4 פעמים ביום - שיוותר לי על הדייט.
יא - כשרק הגעתי לאילת, לפני 20 שנה, לא שמתי לב איך בתהליך הדרגתי נכחד האזור במוח שלי שמפענח 'ירוק' עד שהייתי עולה לצפון והאזור הזה היה מתעורר בכאב ובחילה. באילת יש חום וכחול - אין ירוק. אותו תהליך מתרחש עכשיו במוח שלי באזור שמפענח בני-אדם. במקרה פגשתי אתמול זוג חברים שטייל בתחום מאה המטרים שלו והגיע עד לגדר שלנו. התרגשתי כל כך לראות אותם - אבל האזור במוח החל לטשטש אותי בכאבים.
יב - באחד הימים ניהלנו שיחה שכמותה לא ניהלנו מעולם. היה ויכוח סוער ודעתני בשאלה, איזה יום היום? אבא שלי אמר, שלישי או רביעי. אני אמרתי רביעי, הילד שלי אמר חמישי. במשך שבע דקות התווכחנו בחירוף-נפש עד שהילד הלך להביא את הנייד. הסתכלנו בלוח השנה. לא היה ויכוח באשר לשעה. יש פה אפס קורבנות קורונה - ושישה קורבנות אי-שפיות.
יג- ראיתי פעם סרט על בחורה שמתעוררת כל יום באותו יום. זה סרט דוקומנטרי על חיי?
יד - רשתות השיווק ממשיכות בשלהן. ממשיכות לשדל אותי לקנות, לקנות, לקנות... קבלתי מיילים מדניאלה להבי שמעודדת אותי לרכוש רק היום, בהנחה מטאורית, סנדלים במחיר 520 שקל. באימא-שלך, דניאלה, לאן את רוצה שאלך בסנדלים? אולי תפנימו כבר - הפריט היחידי ההכרחי בימים טרופים אלה זו פיג'מה.
