כל ילד למד את הפואמה "לא השמעתי את קולי" של הפסטור הגרמני מרטין נימלר. ילד אולי לא ידע בהכרח להסביר מה זה "פסטור" או "איש כמורה פרוטסטנטי", ואולי גם לא יבין או ידע מי היו הקומוניסטים והסוציאליסטים ומה ההבדלים ביניהם, ומי היו היהודים הבולטים בהם, אך המסר נקשר עם השואה והאדם עצמו: אם לא אדבר למען האחרים, לא ישאר אף אחד שיתיצב לדבר עבורי, להגן עלי. זהו מסר שעיקרו אוניברסלי ביותר, אך הוא לקוח ישירות מהברית החדשה (הבונה ונזנת ונשענת על התנ"ך שלנו): אמונה ללא עשיה היא מתה (שווה כקליפת השום, ככוסות רוח למת). נזכור: אמונה ללא עשיה היא מתה.
כיוון שהפואמה מתקשרת לשואה, נרחיב: כשהוחלט על הפתרון הסופי, באותו סוף שבוע בו דנו בהרחבה על הרעיון והתוכנית, היה מי שחשש מתגובת העולם. היטלר ענה ללא היסוס ליועציו ולפקודיו הנאמנים ביותר, שהעולם שתק בזמן רצח העם הארמני, והעולם ישתוק (ואוסיף - אף יהיה אסיר תודה) כשהם יפטרו אותו ממגיפה זו פעם אחת ולתמיד. כך יצאה התוכנית לפועל, בגלל שהוכח שאיש לא טורח לדבר עבור אחרים, וכשבאים להשמידו, כבר לא נשאר מי שידבר עבורו (היו מעטים, מתי מעט שהעזו לדבר, וקמו להגן בגופם - אותם חסידי אומות עולם, אור נרות נוצץ בחשיכה). שישה מיליונים מבני עמנו נספו-נרצחו בדרכים האכזריות ביותר, כי היינו עסוקים באותו זמן ביחס מתנשא כלפי היהודים-הפליטים שהגיעו לגרמניה ממזרח ארופה. בין ארוחה לחגיגה, הצהרנו שלנו זה לא יקרה, כאן זה בלתי אפשרי, הרחיקו את האספסוף הזה (בני עמנו) מכאן, הם מראה בלתי נעים לעין.
יודעים אתם היכן הופתעתי ביותר למצוא מדפים גדושים בספרים על השואה? דווקא בבני ברק בחנויות הספרים. לא ציפיתי לכך. למען האמת, הרבה דברים למדתי בכל פעם שנסעתי לבני ברק, ועשיתי זאת למנהג מדי ביקור בארץ לבקר בבני ברק.
בבני ברק הרגשתי כמו תייר בארצו, כמו איש בארץ זרה. אך בפנים פנימה יוקדת אש זהה לשלי, אותו הדי.אן.איי, אותו הדם החם, האדום, אותה הנשמה היהודית הפיוטית. מורים (גברים) מובילים שורה שלמה של זאטוטים. נשים עם פאות. חנויות גדושות. הכל שחור אך מלא חיים. ויחס מיוחד למישהו מבחוץ שבא והתיישב עם מישהי בשולחן במסעדה, וכולם נרגשו ונסערו, אך איש לא אמר מילה רעה.
אם בחנוכה הייתי, נהגתי לסוע במכונית או באוטובוס מתל אביב לרמת גן ולבני ברק, דרך כל הרחובות והשכונות, ולראות את החנוכיות בבתי הזכוכית שלהן, כשאורות הנרות מרצדים להם לכל עובר ושב. בחוץ קור וכפור או גשם זלעפות ורוח, והנרות מוגנים, מהווים הם תזכורת-וסיפור-ומגדלור באחד.
אוהבים את החיים
אם בתחילת השנה היה זה, זכיתי לראות במרכז בני ברק הר של תרנגולות חיות במיכלי פלסטיק, כשהתושבים מוכנים למנהגי כפרות. ובביקורי האחרון נסענו לחפש מסעדה יהודית שזכרתי, ממש ליד הרחוב הראשי, וגיליתי עיר-שהיא-מדינה קטנה ובה רחובות ראשיים רבים, ואחרי חיפושים ממושכים (לא אמרנו נואש), מצאנו את הרחוב, את חנות הספרים ואת המסעדה ששמה בבני ברק "שטיסל"!
באותו ביקור-בן-יום מצאתי וגיליתי עולם ומלואו. את כל שאליו נחשפתי לפני כן - כמות האנשים, המון רב של ילדים, עולם שצבעו העיקרי "שחור הבגדים" אך הוא מלא התרוממות הנפש והתפרצות החיים ללא גבול וללא סייג, נשים וגברים בשני עולמות נפרדים, המנסים לחפוף, לגעת, להתגרות, להתיישב זו לצד זה במקום זו מאחורי זה, כמו גם עולמם הסגור לכאורה ועולמנו (החילוני-ישראלי) המתפרץ, וגם אלו נוגעים-ואינם-נוגעים.
בני ברק אינה שונה בהרבה מאיטליה, אלו ואלו אוהבים את החיים, כל אחד בדרכו שלו. איטליה מלאה שקי מתים, וחייבים לעשות הכל לעצור את המגיפה בבני ברק. הנגיף מתפרץ ומסתבר שהוא אוהב במיוחד את מעין החיים, מעין שופע של מים חיים, הפורצים להם בשמחה ממעמקי האדמה. אחרי בני ברק, מדינת ישראל כולה על הכוונת, שכן במדינה כה הרבה ילדים, והיא בהריון מתמשך ומתחדשת בלי הרף. בני ברק אינה אבן נגף ולא בה האשם. בני ברק היא חומת המגן למדינת ישראל כולה. הבה נתלכד ונגן עליה, בכדי שהיא תגן עלינו.
פינה חמה לי בלב לבני ברק (ולשכונת
מאה שערים, ולשכונות החרדיות באשדוד, וגומר), שכן בני עמי הם ואני אחד מהם. אתה משוכנע? כופר אתה, איך אתה מעז? ובכן, התשובה פשוטה: כולנו גם יחד, שחורים וחילוניים כאחד, עמדנו למרגלות הר סיני משך ארבעים יום וארבעים לילה של מתן תורה. וכולנו גם יחד, ללא יוצא מן הכלל, עמק מלא וגדוש בעצמות יבשות, ובכולנו תופח רוח חיים, רוח אלוהים חיים. זאת יודע אני בוודאות, ולכן גם אם מישהו מתנגד, מבטל, מצקצק, איני נרגש. משוכנע אני בצדקת האמת.
מדוע אותם מדפים עמוסים ספרים על השואה בחנות ספרים הומה מאדם (כולל המון ילדים וצעירים) ברחוב בעיר בני ברק כה חשובים? כי מסתבר שישנם דברים "אוניברסליים" שקושרים קצוות וניגודים, קרי את אנשי בני ברק ואותי החילוני, הכופר, הבן שאינו יודע. הם מתלבטים עם השואה והיכן היה האלוהים, ואני בן ונכד של ניצולי שואה. השואה אינה דבר שבתאוריה, היא דבר שממש קרה. אך אנחנו לא יודעים להבין ולהפנים, כי איך אפשר? חיינו טובים, טובים עד מאד. אנחנו יכולים להגיד "ודאי שהיינו מתנהגים בצורה זו או אחרת", אך איני בטוח שאכן כך.
התפארות וגאווה
והנה שלח אלוהים מלאך, שליח, ובא הנגיף ללמדנו כמה דברים חשובים, הלכות חיים. ראשית, כולנו זהים - האדם באשר הוא, יהיה צבע עורו אשר יהיה, נברא בצלם האלוהים, והנגיף מתייחס אלינו בצורה שווה. ראשי מדינות מתים בדיוק כמו פשוטי העם. אנשים עשירים אינם חסינים, ועושרם לא יכול להגן עליהם בפני הנגיף (אולי רק להרחיקם לפרק זמן קצר). זקנים עם נערים (למרות שנאמר עד כה שהזקנים מתים והנערים חסינים). המדפים ריקים ברחבי העולם. טבע אנוש ללחוץ ידים ולגעת בפנים, ואנחנו צריכים להפסיק זאת. בשעת פניקה, אנחנו דואגים לעצמנו, ולעזאזל השאר (האמת הערומה לא נעימה וגם אינה יפה, אך אמיתית היא, חשופה וכואבת ככויה). למה דומה הדבר? במחנות הריכוז, כולם היו זהים, כך בערומם במקלחות המוות, כך במסדרים ובעינויים שעות-על-גבי-שעות, יום אחר יום.
שנית, מה אלוהים באמת רוצה מאתנו? את החגיגות לפסח או לפסחא? את הפאר וההדר? את השוקולדים והפרחים, העוגות והקרמים, המתנות היקרות וסבב הקניות ואת כל אותן טיסות לחול כי אנחנו ישראלים חילוניים ואפשר לאכול חמץ בפרהסיה, לעיני כל הגויים (מי שלא מכבד את עצמו, שלא יצפה שמישהו יכבד אותו, וראה את אבולפיה שבעליו סוגרים את מאפיותיהם מדי שנה מהלך הפסח של היהודים)? את ההתכנסות לתפילה, כשבאופן מעשי אנחנו יכולים להרוג זה את זה ברכילות ודברים רעים? את היחצנות וההתפארות והגאווה, שלכאורה "אכפת לנו" או את האכפתיות האמיתית, העשיה השקטה? בא השליח ומזכיר לנו שדברים שהתרגלנו אליהם ואנחנו משוכנעים שהם "תורה מסיני" ואין להזיזם, זמניים הם בלבד. אלא שציר הזמן שונה ביננו לבין האלוהים. חושבים אנו שחייבים מנין, כי התרגלנו, אך כך לא היה עד ימי בית ראשון וגם לא בין בית ראשון לבית שני.
התרגלנו לנוחויות החיים, לטוס, לסוע לשיט-תענוגות, לקפוץ לחול, לסעוד בחוץ, ובא השליח ואמר לנו - דיינו! הלא עד לפני לא הרבה עשורים, מי שזכה לטוס פעם בחיים או פעם בכמה שנים, היה בר מזל במיוחד. ועתה, טיסה היא כמו נסיעה ברכבת תחתית. מה רע בכך שהעולם התגמד? העולם נשאר כמו שהיה, אבל החלק שלנו בו השתנה. נהיינו כמו אותם אבותנו לפני אלפי שנים שיצאו לבנות בניין אדיר וגבוה, שעד לשמים אמור היה להגיע, כי משוכנעים היו שאין שום בעיה עבורם להגיע עד לאלוהים, ובא שליחו של אלוהים (במקרה מגדל בבל היה זה הקב"ה בכבודו ובעצמו) ובלבל את שפתם והכשיל את מזימתם ומאמציהם. מדוע? כי אנחנו לא אלוהים, וקריאת התיגר שלנו נגדו מסוכנת ביותר.
[הרשו לעצמנו לגחך. עד מגדל בבל, "עם אחד ושפה אחת לכולם" עד ש"בלל ה׳ שפת כל
הארץ ומשם הפיצם ה׳ על פני כל הארץ". עכשיו ההליך ההפוך בדיוק - מחזיר ה׳ אותנו מכל התפוצות לארץ ישראל ויזכירנו וילמדנו (אם שכחנו) שעם אחד אנחנו ושפה אחת לכולנו. מסר מיוחד לעם היהודי בלבד].
שלישית, ילדיו של האלוהים, אותו "עם נבחר" שהוא "אור לגויים" חייב לזכור את מקומו ותפקידו. אומר לנו זאת האלוהים בכל האהבה והדאגה, אך אנחנו בשלנו. רוצה אלוהים שנחזור לתלם, לאותה דרך שהוא התווה עבורנו, שהוא מצפה שנלך בה. אנחנו האפרוחים או הגוזלים המתפזרים לכל עבר בשדות משני צידי הכביש, אך שם אורבות סכנות, ליסטים וחיות רעות, ויש להחזירנו יחד עם כל אחינו ואחיותנו לחיק ההורה הדואג והמשגיח, המגן איתן.
חייבים לעזור
בארץ התנגחו ראשית במשרד הבריאות. לדקה לא הפסיקו להתנגח בראש הממשלה. הנגיף פורץ ומתפשט, ואנחנו עוסקים בפוליטיקה שהיא כה שולית וכה טפשית, ויבואו ימים והנגיף יזכיר לנו כמה נכשלנו - אנחנו בזוטות, והנגיף בדיני נפשות. באמת אי-אפשר להגיע לממשלת אחדות? כמה עוד שבועות זה יקח? כמה מתים? כמה חולים? כל נבחרי הציבור כאחד נכשלו, והם כולם אשמים, ללא יוצא מן הכלל. כשהבינו הפוליטיקאים את גודל כשלונם (הם עדין עסוקים בפרוק סיעות ליחידות קטנות יותר ויותר, במקום להאחד ולהיות אחד), הם הפנו את האצבע המאשימה כלפי השונה, המיעוט: שר הבריאות החרדי ובני ברק. החרדים הם האשמים. הם ורק הם, ולנו מותר וראוי וכדאי לצאת לחוף הים!
הפסיקו את העלייהום על בני ברק, על החרדים, על האחר. מצבם קשה, וכל החכמים והחכמולוגים שמטיפים נגדם, גם אתם התמהמתם, גם אתם לא שמעתם, גם אתם סרבתם לבצע הנחיות שנועדו להגן עליכם בתואנות שונות ומשונות (השב"כ רוצה להאזין לנו, לדעת פרטים אישיים, לעקוב ולשלוט ולקחת מאתנו את הפרטיות לה אנו זכאים מתוקף החוק! - חדשות: השב"כ יכול לעשות זאת גם בלי רשותכם, וזו לא השעה, האמצעים הטכנולוגים אמורים להגן על כולנו).
חייבים לעזור. חייבים להבין ולהפנים. כי החרדים בבני ברק, הם הקומוניסטים והסוציאליסטים, ואנחנו היהודים, אותם חילוניים של תל אביב רבתי, צריכים קצת ענווה. אלו אותם חרדים של ארגוני הצלה וזק"א,
יד שרה ו
הרב פירר, אליהם אנו פונים ואת עזרתם אנו מבקשים כשאין ברירה, בשעת צרה וצוקה. שכחנו זאת. הם לא מבדילים בין יהודי ויהודי, אבל אנחנו מאוד מקפידים, "החרדים אשמים"!
בא שליחו של האלוהים והזכיר לנו את תיבת נוח. הכיצד, שואלים אתם. הלא אנחנו יושבים לנו בבית, עם המשפחה, מזמינים אוכל ממסעדות ראשונות במעלה וצופים בסדרות טורקיות וישראליות ואחרות בטלוויזיה. לנו טוב בתיבה, אפילו אם היה צריך להתרגל קצת לילדים-ללא-הפסקה ולחוסר מעש כי לא יוצאים לעבודה. מסביר
הרב לאו, שהחיות בתיבה, נמר עם כבש, טלה ונחש, פיל ונמלה, עכבר ועטלף, היו צריכות לשנות את טבען בכדי לשרוד ביחד. הן לא טרפו זו את זו, ואת כל השנה בתיבה - ארבעים יום ועוד מאה חמישים יום, ועוד שבוע ועוד שבוע וגומר, משנה שש מאות לשנה אחת ושש מאות - נח ואשתו ובניו ונשותיהם, וכל החיה למשפחותיהם, מכל בשר בעוף ובבהמה ובכל הרמש הרומש על הארץ שרדו את החיים ביחד, בתוך התיבה כשבחוץ תוהו ובוהו ומים מתחת וממעל, וכולם יצאו ביום שאחרי להתפזר חזרה, למלא את הארץ, לפרות ולרבות, עד שהגענו עד הלום. כך הסביר הרב לאו, והתורה מדגישה "ויאמר ה׳ אל לבו, לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם, כי יצר לב האדם רע מנעוריו".
עד כמה רע יצר האדם? שאפילו ילדיו של האלוהים, הם המשמשים "אור לגויים", הידועים בשם "העם הנבחר", מסרבים להקשיב לשליח ששלח אביהם, כה עסוקים הם במריבות שטותיות, שעיקרן מי יהיה ראשון ומי ממלא המקום, מי ימנה ומי יטיל וטו, מי יקבל הנאות אלו והטבות אחרות, ובמקום לעסוק בעיקר, בדיני נפשות, עסוקים הם בשלהם, מפנים אצבע מאשימה "החרדים"!
עתיק יומין
בא שליחו של האלוהים ללמדנו שכמו שאנחנו עושים בבית, בקרב עמנו, כך יעשה לנו בעולם כולו. אנחנו מאשימים את החרדים - יאשימו אותנו (את היהודים) בכל מה שקורה. אנחנו רוצים להטיל מצור על בני ברק, יעשה העולם את אותו הדבר על מדינת ישראל. אנחנו לא מוצאים בלבנו חמלה והבנה, כי כה נתונים אנחנו ב"אני, לי ולעצמי, שלי ועבורי", כך גם העולם ינסה לנדות אותנו, יתעלם מצרכינו, יבזה אותנו. אנחנו מתנהגים כאילו אנחנו האלוהים, והזמן בידנו וההחלטה גם היא שלנו; ולא כך הוא. אלוהים אינו בוחן אותנו, הוא נחרד ממראה עיניו. לבו בוכה, שת דם, כי ילדיו בשלהם, במקום להיות אור ודוגמא.
בל נתפלא כשתתפרץ לה האנטישמיות, אותו וירוס עתיק יומין שלא עזב את העולם, וגם חיסון נגדו - אין. מדינת ישראל שצריכה הייתה להיות הבית והמקלט פרוצה ואינה מוגנת, ואנחנו עושים הכל חוץ מאשר להכינה ולחזקה מבית. דומה הדבר לכל אותם המקלטים המלאים אשפה שאיש אין לו צורך בה, אך איש לא טורח להכינם, לנקותם, לודא שהם ראויים לשהיה ארוכת טווח. אנחנו עצמנו נכשלים, ואת מי נאשים, לפני מי נשטח את תחנונינו, מול מי נתייצב כשיהיה לנו רע, כשהעולם כולו יקום נגדנו? אולי כדאי יהיה לשאול את אחינו ואחיותנו בבני ברק, הם למודי נסיון יהיו. אולי כדאי לשאול את ילדינו, מה הם אומרים, כי הם למדו את אותה פואמה של הפסטור הגרמני, והם-הם היהודי שנשאר אחרון! מזאטוטים אולי נלמד בערב פסח זה, התש"ף.
