הקורונה תשנה את העולם – אך לא בצורה כה דרמטית כפי שיש הסבורים, טוען ריצ'רד האס, נשיא המועצה האמריקנית היוקרתית ליחסי חוץ, במאמר ב-Foreign Affairs. המגיפה והתגובה לה חיזקו את המאפיינים העיקריים של הגיאופוליטיקה הנוכחית, ולכן המשבר יהיה פחות נקודת מפנה ויותר תחנה במסלול בו העולם נע בעשורים האחרונים. המנהיגות האמריקנית המעורערת, שיתוף הפעולה הגלובלי השביר, מאבקים בין המעצמות – כל אלו היו לפני הקורונה ויהיו אחריה.
אחד הסממנים הבולטים של המשבר הוא העדר מנהיגות אמריקנית, כאשר ארה"ב לא כינסה את העולם למאמץ משותף להתמודד עם הנגיף והשלכותיו הכלכליות. כתוצאה מכך, מדינות רבות מסתדרות בעצמן או מבקשות עזרה ממדינות אחרות ובראשן סין. אלא שבפועל, אומר האס, מדובר בתהליך הגלוי לעין מזה לפחות עשור. בחלקו הוא נובע מהתחזקותן של סין ומדינות נוספות, ובחלקו – ממהלכים אמריקניים כמו נסיגה מאפגניסטן והמזרח התיכון בימי
ברק אובמה, והיציאה מאפגניסטן וסוריה בידי
דונלד טראמפ.
ארה"ב פשוט אינה מעוניינת להנהיג בנושאים עולמיים, וזה היה חלק ניכר מהצלחת ססמת "אמריקה תחילה" של טראמפ. אמריקנים רבים סבורים שהעיסוק בענייני העולם הוא בזבוז ובא על חשבון העיסוק בענייני פנים. הקורונה מחזקת דעה זו, למרות שהיא אמורה ללמד דווקא על חשיבות המערכת הגלובלית. זוהי טענת שווא, סבור האס, משום שארה"ב יכולה וצריכה לעשות את שניהם, אבל היא נטענת למרות זאת.
מן העבר השני, המודל האמריקני מושך הרבה פחות מאשר בעבר – וגם זה החל לפני הקורונה. השיתוק הפוליטי, האלימות בנשק חם, הכשלים שהובילו למשבר הפיננסי, מגיפת ההשמנה – כל אלו גרמו לארה"ב להיראות בלתי אטרקטיבית בעיני רבים. התגובה האיטית, המהוססת וחסרת היעילות של הממשל לקורונה, רק תחזק את הרושם שארה"ב איבדה את דרכה.
הקורונה מלמדת שהגלובליזציה היא מציאות, לא אפשרות בחירה. אבל חוסר התפקוד של ארגון הבריאות העולמי מלמד עד כמה גרוע מצבה של המשילות הבינלאומית. גם כאן, סבור האס, מדובר בסופו של דבר בהדגשת מגמות קיימות. המציאות העצובה היא, שלמרות השימוש הנרחב במילים "הקהילה הבינלאומית", הרי שזהו ביטוי חסר ממשות – וזה לא ישתנה בקרוב. התגובה למשבר הייתה לאומית או תת-לאומית, לא בינלאומית – וההתאוששות תהיה דומה.
כדי לשנות את המצב יש צורך בשיתוף פעולה בין ארה"ב לסין, וזה לא יקרה. רבים בוושינגטון מאשימים את סין בהתפשטות הנגיף ובשבועות ארוכים של טיוח ממדי המגיפה. הניסיון הסיני לטעון כעת שטיפולה בקורונה היה מצליח ולהציע אותו כמודל לעולם, רק מגביר את העוינות האמריקנית. אם כבר, אזי המשבר יגביר את הקולות לנתק בין שתי הכלכלות ולהפחית את התלות האמריקנית במפעלים סיניים. הסינים מצידם ימשיכו לראות את הנוכחות האמריקנית באסיה כפסולה מעיקרה וימשיכו להתנגד למדיניותה בנושאי סחר, זכויות אדם וטייוואן.
ההתנגדות ברוב העולם המפותח לקלוט מספרים גדולים של פליטים, תגבר בעקבות המגיפה בשל החשש מייבוא מחלות נוספות, וגם כדי שלא להחמיר את האבטלה הצפויה להיות גבוהה ממילא. זו תהיה המגמה למרות מספר כמעט חסר תקדים של פליטים ועקורים, שינועו ממדינות שכלכלותיהן מתמוטטות. התוצאה תהיה סבל אנושי רב יותר, ונטל גדול יותר על מדינות שממילא מתקשות לשאת אותו – תוך עלייה נוספת בחוב הלאומי של מדינות מתפתחות. כל אלו מעוררים חשש מפני רעשי-משנה באפריקה, הודו, ברזיל ומקסיקו, שיקשו על ההתאוששות הגלובלית.
התפשטות הקורונה באירופה הבליטה גם את אובדן התנופה של רעיון
האיחוד האירופי, ממשיך האס, כאשר המדינות הגיבו בעצמן ולא כגוש. אבל המגמה הזאת החלה לפני שנים והודגמה היטב על-ידי הברקזיט. השאלה אחרי המשבר תהיה באיזו מידה תמשיך המטוטלת לנטות מבריסל אל בירות המדינות, ולא האם היא תטה. תוצאה נוספת: המשך הפיחות במעמדן של הדמוקרטיה וזכויות האדם, כאשר המגיפה מהווה עילה לפגיעה נוספת בהן.
לדעת האס, משבר הקורונה קורא לבנות סדר עולמי יעיל יותר – כפי שעשתה זאת מלחמת העולם השנייה. סדר שכזה צריך לכלול שיתוף פעולה נרחב יותר באיתור מוקדם של מגיפות ובהתמודדות איתן. לצד זאת, יש לטפל בשינויי האקלים, במרחב הסייבר, בפליטים, בהפצת הנשק הגרעיני ובטרור. אולם קשה להאמין שזה יקרה, כי העולם אינו בנוי להתארגנות מחדש. הכוח מחולק בין יותר מדי ידיים, הסכמות אינן בנמצא והטכנולוגיה המודרנית מקשה להתמודד עם האתגרים שהיא מציבה. ארה"ב אינה רוצה ליטול את ההובלה ולשום מדינה אחרת אין רצון ויכולת לעשות זאת במקומה.
