ליצמן צודק: אלה אינם חרדים

"גם הוא באצילים" מאת מולייר, מערכה רביעית, תמונה שלישית. תרגום: נתן אלתרמן. קובייל: הייתי ידיד טוב של אביך המנוח. מיסייה ז'ורדן: של אבי המנוח? קובייל: כן. זה היה בן אצילים אמיתי. מיסייה ז'ורדן: מה אמרת? קובייל: אמרתי שאביך היה בן אצילים אמיתי. מיסייה ז'ורדן: אבי? קובייל: כן. מיסייה ז'ורדן: אתה הכרת אותו יפה? קובייל: איזו שאלה! מיסייה ז'ורדן: וידוע לך שהוא היה בן אצילים? קובייל: כמובן. מיסייה ז'ורדן: בחיי! לך תמצא ידיך ורגליך בעולם הזה! קובייל: מה פירוש? מיסייה ז'ורדן: יש חמורים שמספרים לי שהוא היה סוחר. קובייל: הוא, סוחר? סתם דיבה ולא יותר! מימיו לא היה סוחר! הוא לא היה אלא איש אדיב מאוד, טוב ומיטיב עם הבריות, ומאחר שהיה מבין גדול באריגים, היה מנהגו ללכת ולבחור לו מיני אריג שונים ולהביאם אצלו ולחלק אותם לידידיו בעד כסף. נזכרתי בדו-שיח הנפלא הזה למקרא דבריו של יעקב ליצמן, הדורש שלא להטיל את מגבלות הקורונה לפי אופי האוכלוסייה כפי שלטענתו נעשה כעת. לדברי ליצמן (יום א', 12.4.20), "ההגדרות לפיהן יש להגביל את התנועה בריכוזים החרדיים בלבד, מוטעות ומכפישות ציבור שלם שנשמע להוראות החוק והרבנים". בעקבות מולייר, אני מציע לשנות את ההגדרות. מעתה לא נאמר "חרדים" אלא "אנשים שלשיטתם מחמירים במצוות, מתגוררים ביישובים מוגדרים ובצפיפות רבה, בהם ההידבקות בקורונה גבוהה במיוחד". כמו שאביו של ז'ורדן – הנובוריש הבור המתעקש להפוך לאציל – לא היה סוחר, כך הללו אינם חרדים. הכל עניין של הגדרות.

הכללות הן מטיבן מוטעות, מטעות ולעיתים גם מכפישות. אין כזה דבר "הציבור החרדי", בדיוק כמו שאין "הציבור החילוני". יש במגזר החרדי המון-המון גוונים והמון קבוצות: החל מהחרדים-הלאומיים וכלה בנטורי קרתא. החל מחסידי סאטמר וכלה בתלמידי הגאון מווילנא. החל ממי שמשרתים בצה"ל וכלה במי שכל ימיהם יושבים בבית המדרש. החל מענקי תורה וכלה בעבריינים קטנים. בקיצור: כמו כל שכבה באוכלוסייה. אבל חלק ניכר מן החילונים – במיוחד בפוליטיקה ובתקשורת – או שאינם יודעים עובדות יסוד אלו או שמעדיפים להתעלם מהן. ככלות הכל, הרבה יותר קל להטיל רפש במאות אלפים בהבל פה, מאשר לעמול בבחינת העובדות לאשורן. הרבה יותר קל להיות רינה מצליח מאשר אבישי בן-חיים. הרבה יותר קל להיות אביגדור ליברמן מאשר רפי פרץ. וזה כל כך קל, כי השיח התקשורתי נשלט ברובו בידי חילונים שידיעותיהם ביהדות קלושות עד אפסיות, ושממהרים ללעוג לכל ערך שאינו עולה בקנה אחד עם הליברליזם שלהם – אותו ליברליזם בחסותו מותר להגיד הכל, בתנאי שהדברים הם ליברליים-חילוניים. כמי שמאוד רחוק מן הציבור החרדי, אני מעריץ באמת ובתמים חלק מן המאפיינים שלו (ושוב, ככל שמותר להכליל). בליל חנוכה אחד, בשעה 21:30, נכנסתי לאחת משלוחות ישיבת בריסק בירושלים. האולם המרכזי היה מלא מפה לפה בנערים שלמדו גמרא; אי-אפשר היה לטעות במראות ובקולות. וזה למרות שמדובר היה בשעה מאוחרת ביום חג. רק האברכים הנשואים, הסביר לי אחד התלמידים, נשארו בבית אחרי הדלקת הנרות. אי-אפשר היה שלא להתפעל מן המסירות. בציבור החרדי יש גילויים מדהימים של חסד ועזרה הדדית. לפני שנים מנה ומצא העיתון מעריב, כי בבני ברק לבדה יש 800 גמ"חים, לכל דבר שתעלו על דעתכם: מיטות מתקפלות, מזון תינוקות, חיתולים, ספסלים לאירועים, ספרי תורה להשאלה, ציוד לבית הספר. למרות שמדובר בציבור שרובו המכריע חי בדוחק ואף בעוני, אין שם חסרי בית ואיש איננו מת ברעב. למה? כי גם מי שאין לו, נותן למי שעוד יותר אין לו. את כל זה לא תמצאו בשיח של הזרם המרכזי בציבור הישראלי. גם כי לא יודעים (משום שלא מתעניינים) וגם כי לא מתאים לדימוי הנצלני-עלוקתי שרבים רוצים להצמיד לציבור הזה. האמת היא, שסדרי העדיפות שלו פשוט שונים משלנו: ההישגים הרוחניים קודמים לרווחה הגשמית. אולי הקורונה תלמד גם אותנו, שאכן התמכרנו לכל מיני מותרות ופינוקים, שבעצם אפשר ואף רצוי בלעדיהם.

כל זה אינו אומר שבציבור החרדי התגלו כשלים משמעותיים במאבק בקורונה. די אם נסתכל במספרים, שאינם מבחינים בין גלוי ראש לבין חובש שטריימל. בין עשרת היישובים בעלי מספר החולים הגבוה ביותר ל-100,000 תושבים, ארבעה הם חרדיים מובהקים, כולל שניים משלושת הראשונים: בני ברק ואלעד. עוד ברשימה מודיעין עילית וביתר עילית, גם הם יישובים חרדיים. הרשימה כוללת גם את ירושלים, בה כידוע יש ריכוז חרדי משמעותי. זה לא יכול להיות מקרי. מי אחראי לכשלים הללו, המסכנים את חיי החרדים עצמם וגם את חיי שכניהם ומי שבאים איתם במגע? קשה לדעת. כפי שאמר ליצמן, החרדים מצייתים לחוק ולרבנים – אבל לא בטוח שבאותו סדר (על ליצמן עצמו נהוג לומר, שהוא מפחד רק מהקדוש ברוך הוא ומהרבי מגור, ולא בטוח שבסדר הזה). מקטעי דברים אנחנו למדים, שהרב חיים קנייבסקי – המנהיג החרדי הבולט אך ממש לא היחיד – הורה תחילה להמשיך את הלימודים והתפילות, ורק לפני שבועיים שינה את דעתו. הרב קנייבסקי הוא בן 92 (עד 120) ותלוי במידה מוחלטת במידע שמוסרים לו אנשיו – ומותר לתהות מה ואיך הם אמרו לו. מכל מקום, ברור שהמגבלות שהוטלו בכל המדינה, הגיעו באיחור רב – אולי בלתי הפיך – לציבור החרדי. כאשר מדובר ביישובים כה צפופים, במשפחות כה גדולות, בחברה כה אינטגרטיבית, בחנויות כה עמוסות לפני פסח – התוצאה לא הייתה יכולה להיות אחרת. לכן, יישובים חרדיים ושכונות חרדיות הם מוקדי קורונה המחייבים טיפול נקודתי. אז נכון, זה נראה כאילו נטפלים לחרדים – אבל האמת היא שאין ברירה אחרת. זו לא היטפלות אלא טיפול.

במבחן המנהיגות הזה, אולי הקשה ביותר בפניו ניצבו אי-פעם, הפוליטיקאים החרדים נכשלים. הם לא העבירו את המסר לרבנים ולא פעלו כדי שהמגבלות מצילות החיים יחולו על שולחיהם. כעת, במקום להוקיר תודה לרופאים ולאנשי כוחות הביטחון הנכנסים ללב הקורונה כדי לסייע להם, לחלקם יש טענות. משה גפני צייץ בשבוע שעבר את המילים "גטו בני ברק. אנטישמיות עידן 2020". הציוץ השערורייתי והזוועתי הזה עודנו מופיע בחשבון הטוויטר שלו. הבנתם? שלטונות יהודיים שמצילים חיי יהודים לאחר שיהודים אחרים הפקירו אותם, הם אנטישמיים שיוצרים גטו. וליצמן, כאמור, מתלונן על כך שמגבילים דווקא את החרדים. (אגב, אני עוד מחכה לתביעת הדיבה שלו נגד ערוץ 12 בעקבות הפרסום לפיו הפר את מגבלות משרדו-שלו). את הטענות הם מפנים כלפי המשטרה במקום כלפי הפושעים – אין מילה אחת – שמתעקשים להפר את החוק ולסכן חיים. בשבוע האחרון נאלצה המשטרה לטפל ב-17 מקרים של תפילות בנות עשרות מתפללים שהתקיימו בניגוד לתקנות, ושימו לב לפריסה: טבריה, לוד, מודיעין עילית, נתיבות, ירושלים, אשבול, בית שמש, נהריה. כלומר, מדובר בתופעה שאינה מוגבלת רק לזרם הירושלמי הקנאי, אלא בהתרסה בוטה אפילו נגד רבנים בכירים. ושיהיה ברור: במקביל טיפלה המשטרה במסגדים, בחנויות יהודיות וערביות, בפיקניק ביער בן-שמן ובנופשים בחוף הים. אך בדיוק כמו שיש בציבור החילוני מי שלא נותן לעובדות לבלבל אותו, כך עושים אותם מנהיגים חרדיים.

על-פי נתוני המשטרה וגם ככל שניתן להתרשם מבחוץ, הרוב המכריע של החרדים מקיימים כעת את התקנות והמגבלות – והבה נקווה שזה לא בא באיחור קטלני. ומה לגבי מי שנוהגים אחרת? לגבי מי שגורמים לשוטרים לחלל שבת וחג? לפני עשרות שנים נעצר איש עסקים דתי ידוע והורשע בעבירות מרמה קשות. סבתי עליה השלום נשאלה כיצד אדם דתי נוהג כך. תשובתה הייתה פשוטה: מי שעושה את זה, איננו אדם דתי. והיא צדקה. איסור מרמה הוא מצוה בדיוק כמו הנחת תפילין, והוא הרבה יותר חשוב מחבישת כיפה. באותה מידה, מי שמפר את "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" – איננו חרד לדבר ה' (מקור הכינוי "חרדי"). בדיוק כשם שמי שמחלל שם שמים – בין אם ביידוי אבנים על מכוניות ובין אם בהפרת הוראות שנועדו להציל חיים – מבצע את העבירה החמורה ביותר, כפי שפוסק הרמב"ם. בהקשר הזה, ליצמן לגמרי צודק: אלה אינם חרדים. הם אפילו אינם שומרי מצוות.