בימים של התמודדות עם מגיפת הקורונה, הגובה ברחבי העולם חיי רבבות בני אדם וקיימת אי-ודאות מוחלטת איך וכיצד להיאבק בסכנה האורבת לחיינו, יש משמעות מיוחדת לפרשות השבוע שלנו, "תזריע" ומצורע". שתי פרשות המתמקדות בנושא כה חשוב - שמירה על היגיינה.
השמירה על היגיינת הגוף נתפסת בשתי הפרשות כתשובה הנאותה למניעת מגיפות העלולות לאיים על הקיום האנושי.
קיים דמיון בין חובות הבידוד מחוץ לחברה של החשוד או נגוע בקורונה ובין הצעדים שנוקטת התורה בפרשת השבוע שלנו ביציאה "אֶל מֵחוּץ לַמַחֲנֶה" (ויקרא י"ד 3).
לשתי הפרשות, המחייבות אותנו לשמירה על בריאות הגוף, יש נוכחות חזקה בסדר היום של מחזור הקריאה בתורה, אבל הן נעדרו, למרבה הצער, מסדר היום של כל ממשלות ישראל, שלא נתנו דעתן להקציב את התקציב הדרוש למערכת הרפואה הציבורית. תופעה שכיחה של 200% מכסת תפוסה בבתי החולים היא עדות לזלזול, שרווח במוסדות הממשלתיים כלפי מערכות הרפואה הציבורית.
הפרשות "תזריע" ו"מצורע" דורשות מאתנו כחברה ופרטים בתוכה לכונן מערכות חיים יום-יומיות המקפידות על שמירה ההיגיינה ועל בריאות הגוף. אי-אפשר שלא להתפעל מתשומת לב רבה, שמפנים לעברנו הכתובים בדרישה להקפיד במצוות בריאות והיגיינה אישית. אני רואה בצמד הפרשות "תזריע" "מצורע" כצמד מאתגר במיוחד, צמד המעניק לנו תודעה של אחריות אישית על בריאותנו. אנחנו מתוודעים בפרשה לנגעים קשים מנשוא כמו צָרַעַת, בַּהֶרֶת, סַפַּחַת ועוד.
נטל של מגיפות
יש חשיבות רבה על-רקע התקופה שהספר נכתב, שמלמדים אותנו על סימני הנגעים, על הסכנות הטמונות בהן. חשוב שמלמדים ומנחים כיצד לטפל בנגעים אלה. אומנם, ההנמקה במקרא אינה בריאותית, אלא יש לה במיוחד משמעות דתית - "וֶהֱיִיתֶם קְדוֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי" (ויקרא י"א 44), אך אין ספק שהילת הקדושה מעניקה ערך מוסף בכינון ויצירת דפוסים חברתיים המקפידים על כללי בריאות.
מה שבולט בפרשות אלו, שהחברה אינה יכולה להשליך את האדם הנגוע.
החברה חייבת לדאוג לו. המנהיגות החברתית היא שחייבת לשאת על גבה את האחריות הציבורית לעזור לרפא-לטהר מי שהנגע פקד אותו.
יש להוסיף נקודת זכות לפרשות "תזריע" ו"מצורע", שהן נותנות כלי הבחנה בריאותיים וחובות התמודדות לאדם בחברה היהודית וגם מטילות עליו חובות כדי להצליח בהתמודדות עם הנגעים, כשמסביבו חברה שלא פעם כורעת תחת נטל של מגיפות. מרשימה התופעה, שדווקא הכוהנים שיש עליהם שלל חובות דתיות,
אותם כוהנים חלק מתפקידם לדאוג לחלש ולכל מי שהמגיפה פקדה אותו - אין האדם הנגוע במחלה מופקר לגורלו.
אודה, שעם כל המחמאות שאני מרעיף על הפרשות, אני חש אי-נוחות בעיסוק ובדיון ארוך של סממני טומאה ונגעים בפרשות "תזריע" ו"מצורע". החיוב גובר, כשמוצגת התפיסה של התורה, שהכל נועד למען - "וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים". החיים מספקים לאדם, למשפחה, לקהילה וברובד גבוה יותר גם לעם התנסויות קשות של פגעי גוף ונפש. בכל מצב, יהיה זה המצב הקשה ביותר חייבים אנחנו לקדש את החיים.
מלחמה לשלום
אני מקבל את יחס התורה לצרעת, לבהרת לספחת ולשלל מחלות נוספות כאל מצב של טומאת הגוף ואת התוצאה המחייבת להרחיק מהחברה אדם חולה במחלה מדבקת. לעומת זאת קשה לי לקבל את הגדרת האישה היולדת, כמי שהיא אחרי לידה נתונה במצב של טומאה.
מצער, שרגע משמעותי ביותר בחייה של אישה, הרגע המאושר של נתינת חיים חדשים מתקשר עם מלה קשה כמו - טומאה. מקוממים במיוחד טווחי הזמן של הטומאה. אם האישה ילדה בן זכר טומאתה היא
שִׁבְעָה יָמִים. אם היא ילדה בת טומאתה נמשכת זמן ארוך יותר -
שִׁבְעִים יוֹם. "אִשָּׁה כִּי תַּזְרִיע וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעָה יָמִים...וְאִם נְקֵבָה תֵּלֵד שִׁבְעִים..." (ויקרא י"ב 1-5).
קשה להבין את הקביעה של איסור על האישה אחרי לידה לבוא אל המקדש במשך
שְׁלוֹשִׁים וּשְׁלוֹשָׁה יָמִים אם מדובר בבן זכר, אבל אם האישה הביאה לעולם בת, חל עליה איסור לבוא אל חיקו של המקדש
שִׁשִּׁים וְשִׁשָּה יָמִים. לשם מה יש להכפיל את טווח זמן הטומאה אם נולדה בת?
אינני מקבל מציאות של ספר, שיש בו אידאלים המכתתים מלחמה לשלום. מקדשים שבת, יום מנוחה לאדם, ב"זכור" וב"שמור". מקדשים את החיים ב"לא תרצח". מקדשים את הקניין ב"לא תגנוב". מקדשים את המשפחה ב"לא תנאף". כמה מצער שלספר הזה - בפרשת "תזריע" נכנסו אותיות המבזות את האישה. יותר מכל מבזות אותה על כך שהביאה בת לאוויר העולם.
