"העליונים" אינם זקוקים להגנה

מפלגת השמאל/תקשורת רכבה בעבר על חמורו של משיח, חמור "השלום". היא ניסתה לכפות עלינו לרקוד סביב אותו עגל זהב, כאילו היה מדובר בשלום. לאחר שהאל הכזיב החליטו במפלגת השמאל/תקשורת להחליף סוסים, ומאז אנו רואים על המסכים את הסוסים של "הגנת הדמוקרטיה" ושל "הגנת הרשות השופטת", כאשר אלה כלל אינן נתונות בסכנה. זעקות החמס במפלגת השמאל/תקשורת כלל לא נועדו להצילן אלא לשמש סיסמאות נבובות של מיעוט, שכל שאיפותיו מתמצות בשלוש מלים: רק לא נתניהו! האם הדמוקרטיה בסכנה? לא ולא. חופש הדיבור במדינת ישראל רחב ביותר. למעשה, שלושת ערוצי התקשורת בישראל, אלה שמעולם לא היו ימין ושמעולם לא היו מאוזנים, נתונים לשליטתה של מפלגת השמאל/תקשורת. "מדורת השבט" אינה אלא כיכר התליינים, שבכל שלושת ערוציה מככבים מדי ערב "פרשני-על", אלה שאינם מתפקדים כעיתונאים אלא כשלושה קטגורים אשר ערב ערב גם מאשימים את ראש הממשלה וגם חורצים את דינו, בלי להמתין כלל לתוצאות משפטו שטרם התחיל. דמוקרטיה אסור שתהפוך לעריצות הרוב. קל וחומר, אסור שתשרת את עריצות המיעוט. האם הרשות השופטת בסכנה? לא ולא. הרשות השופטת בכלל, ושופטי בית המשפט העליון - שופטים "עליונים" בלשונה של מפלגת השמאל/תקשורת - בפרט, הם הרשות החזקה במדינה. כמעט כל נושא מתגלגל לפתחם ולהחלטתם, ומערכת הבלמים והאיזונים החיונית כל כך למשטר דמוקרטי תקין נשכחה אצל מונטסקייה. שוב ושוב חודרת הרשות השופטת לתחומי הסמכות והפעילות של הרשות המחוקקת ושל הרשות המבצעת, עד לערעור הסדר הראוי במשטר דמוקרטי. אם קיימת בישראל סכנה לדמוקרטיה, זהו עיקרה, ואת זה חובה לתקן, למען אמון הציבור ברשות השופטת ולא כאיום עליה. חוק יסוד: הממשלה מאפשר לראש ממשלה, אף כזה המואשם בפלילים, לכהן בתפקידו (ולנהל את משפטו) עד לפסק דין חלוט בבית המשפט העליון. ההיגיון שבבסיס החוק הוא מניעת יכולתו של פקיד זה או אחר, בכיר ככל שיהיה, להחליף ראש ממשלה נבחר. רק הריבון, כלומר ציבור הבוחרים, רשאי להחליף ראש ממשלה נבחר בבחירות דמוקרטיות.

אמון הציבור

בשעת כתיבת שורות אלה נראה שראש הממשלה נתניהו, למרות שהחוק עומד לצידו ומאפשר לו לכהן בתפקידו, חושש מפני התערבות בג"ץ כנגדו, ועל כן הוא מנסה להגן על מעמדו, זכותו וחזקת החפות שלו, לרבות בהסכם הקואליציוני שבו מציגה את עצמה מפלגת השמאל/תקשורת ככוח המגן של... הדמוקרטיה ושל הרשות השופטת, למרות שכאמור לעיל כלל אינן בסכנה. אם ראש הרשות המבצעת נוקט צעדי התגוננות מפני התערבות צפויה של ראשי הרשות השופטת, הדבר מעיד על עוצמת חדירתה של האחרונה לתחומי הרשויות האחרות. ואף-על-פי-כן, בכיכר התליינים הנ"ל נהוג להטעות ולומר חוק עוקף בג"ץ בשעה שבמקרים רבים מדובר על בג"ץ עוקף כנסת. חשוב לציין שהתערבות בג"ץ בסוגיית יכולתו של ראש הממשלה לכהן תחת כתב אישום וכאשר נתון זה היה ידוע מראש לציבור הבוחרים, כמוה כפסילת הצבעתם של כשני מיליון בוחרים. על כן על בג"ץ לפסול את עצמו על הסף מדיון בעתירות בהקשר זה. פסילה כזו לא צריכה להיעשות כי הנושא איננו אקטואלי אלא דווקא בגלל היותו אקטואלי: בג"ץ אינו מעל הריבון ואינו רשאי לעוות את רצון הבוחרים. אם בג"ץ לא יפסול את עצמו בעניין זה - הוא גודע במו ידיו את אמון הציבור בו, עם כל המשמעויות הכרוכות בכך. לאחרונה התפרסם ציטוט מדבריו של פרופסור יובל נח הררי (ynet, 19.03.20), עוד שונא נתניהו, שהאשים את ראש הממשלה בכך שהוא כביכול הנהיג דיקטטורה בארץ. הררי טען ש "ביבי הפסיד בבחירות, אז הוא סגר את הכנסת, הורה לאזרחים להישאר בבתים, ומוציא איזה צווי חירום שבא לו. לזה קוראים דיקטטורה". לקוראים מגיע תרגום של דברי הבלע והכזב של הררי לשפת אמת. ובכן, בניגוד לדבריו: נתניהו ניצח בבחירות (בראש המפלגה והגוש הגדולים ביותר), לא סגר את הכנסת (עובדה, דווקא יריבו גנץ השתלט על הכנסת והפך ליו"ר שלה), הורה לאזרחים להישאר בבתים (במסגרת תקנות חירום ולמען שמירת בריאותם) ומוציא צווי חירום לא בגלל שבא לו אלא בגלל המציאות הבריאותית שיצר נגיף הקורונה, אצלנו ובדמוקרטיות אחרות, ותוך חיפוש מתמיד של שביל הזהב בין הבריאות והכלכלה. וכמובן, כאשר פועלים יש גם שגיאות. ולהררי המסית יש לומר: חכמים, היזהרו בדבריכם.