אין יום שהיא לא שואלת את עצמה אם החברה הישראלית עומדת ב"מבחן השואה". לשאלה זו, המטרידה את ההיסטוריונית פרופ' חנה יבלונקה, מתווסף החשש שעוד במילניום הנוכחי
יהפוך העיסוק ברצח ששת המיליונים על-ידי החיה הנאצית לסתם עוד פרק בספרי ההיסטוריה. "בעוד שנים ספורות כבר לא יחיו
עימנו ניצולי שואה ובהיעדר קונצנזוס סביב זיכרון השואה, וגם משום שיום השואה אינו יום זיכרון המעוגן בלוח-השנה היהודי, ייתכן שבעתיד הלא רחוק הוא יאבד מעוצמתו ומן הרלוונטיות שלו", היא אומרת בראיון לעיתון אבג.
אחד האירועים המקוממים שנצרבו בזיכרונה של יבלונקה התרחש בירושלים.
לאחר הרצאה בערב יום השואה נסעה במונית בכביש המתפתל לאורך גן סאקר. מבעד לחלון הרכב ראתה חרדים עושים קומזיץ. הנהג הירושלמי הבחין בסערת הרגשות שפקדה אותה ו"הרגיע" אותה באומרו כי אין זו הפעם הראשונה שאותו פלג קיצוני באוכלוסייה הקדים את חגיגות ל"ג בעומר. "אין זה מתפקידי להגיד לאנשים אחרים מה לעשות בזמן הצפירה, אבל מי שרוצה שיכבדו אותו חייב לכבד את האחר", סבורה יבלונקה. "מכעיס אותי היחס של חלק מן הציבור החרדי לתחושת הקולקטיב, ובמיוחד לכאבם של ניצולים שעבורם עמידת דום ממלכתית היא רבת משמעות. הייתי מקבלת את עמדתם אילו הצהירו כי אינם חלק מן החברה הישראלית והם מתנתקים מממנה כליל, גם בהקשר הכספי שמתבטא בתקציבים ותמיכות. אבל לא כך הם פני הדברים".
חנה נולדה בתל אביב וגדלה בבאר שבע להורים יוצאי צ'כוסלובקיה. אביה, פרופ' גבריאל טרק, היה מראשוני האורתופדים בנגב. אימה, ד"ר ויולה טרק, שרדה את מחנה אושוויץ. בחודש הבא ימלאו לה 104 שנים והיא
אולי ניצולת השואה הכי מבוגרת בישראל. מלבד הוריה גם אחיה של חנה סיים לימודי רפואה. שלושה רופאים במשפחה זה מספיק, אמרה לעצמה, ופנתה לכיוונים אחרים - יחסים בינלאומיים, מדעי ההתנהגות והיסטוריה. את כישוריה האקדמיים המגוונים תיעלה לאפיק לא מוכר, וחקרה את קליטתה ובעיות השתלבותה של שארית הפליטה בחברה הישראלית המתהווה. "אני מעדיפה להיקרא חוקרת 'היום שאחרי' ולעסוק בסיפורם המופלא של הניצולים שהגיעו לארץ ישראל ובנו בה את חייהם", תגיד למי שמתעקש לקטלג אותה כחוקרת שואה.
אהבת ההיסטוריה ניצתה בה די במקרה. באחת מחופשות הסמסטר, אי-שם בתחילת שנות ה-70, שמעה את פרופ' יהודה באואר מרצה בקולנוע 'קרן' בבאר שבע בנושא השואה, ו"נדלקה". זה היה אירוע מכונן בחייה של הסטודנטית ליחסים בינלאומיים מן האוניברסיטה העברית בירושלים. בסיום ההרצאה ניגשה אליו ושאלה אותו איפה הוא מלמד, והשאר היסטוריה.
דורות של תלמידים, בוגרים וחוקרים, חייבים לה את הצלחתם האקדמית. תריסר פעמים זכתה בפרס המרצה המצטיינת, והכרת התודה הזאת חשובה בעיניה לא פחות ממחקריה וספריה. בהקמת המסלול ללימודי מדינת ישראל באוניברסיטת בן-גוריון, יחד עם פרופ' טוביה פרילינג, היא רואה את אחד מהישגיה החשובים ביותר. כיום היא נחשבת סמכות אקדמית בתחום המחקר העוסק בתהליכים שעבר עמנו משואה לתקומה.
יבלונקה לא קופאת על שמריה, וגם בגיל 69 קשה לקולגות הצעירים ממנה בהרבה לעמוד בקצב שלה. חמישה ספרים פרי עטה קצרו הצלחה רבה, האחרון שבהם 'ילדים בסדר גמור' יצא לאור לפני כשנה והפך רב מכר. הוא עוסק בביוגרפיה הקולקטיבית של הישראלים הראשונים שנולדו כאן בשנים 1955-1948. זהו דור מרתק, מיוחד, ראשוני, בטעמים עזים של מר-מתוק, צחוק ודמע. רבים מהם בנים ובנות של ניצולי שואה ושל עולים מאסיה ואפריקה. 70 עמודים בספר הוקדשו למלחמת יום הכיפורים, האירוע שטלטל את חייהם.
ב'ילדים בסדר גמור' מסופר על יחידה צבאית בשם 'צנזורת דואר חיילים' (צד"ח). תפקידן של החיילות ששירתו בה היה לעבור על הדואר, להעתיק את כל המכתבים כדי לוודא שאין בהם חריגות מן הכללים של שמירה על ביטחון-שדה. אחת לחודש חיברו החיילות דוחות על מצב הרוח בצבא. קריאת המכתבים מאפשרת לספר את סיפור התהליך שהחיילים עברו במהלך מלחמת יום הכיפורים, מ'מלחמת ששת הימים רוכבת שנית' ועד לתובנה שאנחנו בסיפור אחר לגמרי. במלחמה ההיא למעשה נקבר דור. "את הספר כתבתי בדם לבי. כ-400 חיילים שנפלו במלחמת יום הכיפורים היו בנים של ניצולי שואה", היא מציינת בכאב. בימים אלה היא שוקדת על כתיבתו של ספר נוסף שיעסוק באבות שכולים ועוד מוקדם לדבר בו.
בתוקף תפקידה כהיסטוריונית של מוזאון לוחמי הגטאות היא מעודדת את השיח על השואה
כחוויה מעצימה ולא כחוויה קורבנית. המוזאון גם מעודד את השיח שבין הציבור היהודי והערבי במסגרת המרכז לחינוך הומניסטי. "אין
תחרות בין שני האסונות (השואה מול הנכבה), אלא הכרה הדדית בכך שלשני העמים קרו אסונות", היא מדגישה. "קבלה של צד אחד את אסונו של האחר היא חלק מכריע בתהליך ההידברות. נושא שני בשיח עם
ערביי ישראל הוא השאלה להיכן חברה שקרה לה אסון גדול מובילה אותו. במובן הזה לסיפור הניצולים יש ערך חינוכי עצום: הם החליטו לא לנקום, לא להתפלש במעגלי שנאה, אלא לבנות. 'יאללה, לכו קדימה ותבנו', אני אומרת לקהל הערבי שאני מופיעה לפניו. ולא רק לו".
לשיטתה, השואה אסור שתהיה בסיס להכרעות של מדינה מודרנית. זו צריכה לגבש את החלטותיה על-פי ההווה והעתיד ולא על-פי אירוע שהתרחש ביבשת אחרת ובהקשר אחר. "כוח העמידה של העורף, שהוא פועל-יוצא של מרכיבים אחרים, מהווה מקור עוצמה לא פחות חזק מן הכוח הצבאי".
ואיפה אנחנו עומדים מבחינת כושר העמידה? "כושר העמידה הוא הנעלם הגדול. הוא פועל-יוצא של איכות המנהיגות
והאמון הציבורי בה, של ביטחון עצמי, של שורשיות, של תחושת צדקת הדרך, של סולידריות חברתית".
ואגב סולידריות, יש בידייך נתונים באשר לניצולי השואה שמתו במשבר הקורונה? - "לא מעט מניצולי השואה נדבקו בנגיף בבתי האבות ומותם שבר את ליבי. בודדים, רחוק מילדיהם וממשפחותיהם שהקימו לאחר השואה. כמחצית מנפטרי 'משען' בבאר שבע היו ניצולי שואה. אחד מהם היה גם אב שכול".
אפשר היה לעשות יותר כדי לשפר את מצבם של ניצולי השואה החיים כיום בישראל? - "חברה נאורה צריכה לדאוג לכל זקניה ולא רק לניצולי השואה. זהו אחד ממבחניה האנושיים המרכזיים. בתפילות שלנו כתוב 'אל תשליכנו לעת זקנה'".
מה דעתך על הטענה שהרבה אודים מוצלים מאש, שניצלו מתופת מחנות-ההשמדה, הושלכו לשדה-הקרב במלחמת העצמאות מבלי שעברו הכשרה צבאית מינימלית? - "הם לא הושלכו. הם באו לארץ בידיעה ברורה שיצטרכו לשרת בצבא. כמחצית מן הכוח הצבאי הישראלי במלחמת העצמאות, הקשה במלחמות ישראל, היו ניצולי השואה. הצבא הוקם תוך כדי מלחמה, בלי תורת לחימה וצו גיוס ממלכתי. לקחו כל מי שהיה מסוגל לאחוז בנשק".
יש המתלוצצים, בהומור מקאברי, על "חדוות השואה". מוכרת לך התופעה? - "יש 'חדוות שואה' לא במובן של שמחה אלא במובן שזה לכאורה מחזק את הטיעון שלנו מול העולם, שהעולם צריך לחוש כלפינו רגשי אשמה בגלל השואה. יש לנו לעיתים תחושה שאנחנו עדיין הקורבן האולטימטיבי כפי שהיינו ב-1943, בשיאו של 'הפתרון הסופי': צודקים, טהורים ונרצחים. אלא שהמציאות היום שונה לגמרי והגיעה העת להפנימה ולפתח מעט יותר ביטחון עצמי קיומי
וקצת פחות התחסדות. איננו טהורים. בוודאי לא בכל הקשור ביחסינו אל ה'אחר' החי בקרבנו. במיוחד אני מתכוונת ל-20 אחוזים מאוכלוסיית ישראל שאינם יהודים".
ואולי מדינת ישראל היא ביטוי ל"פיצוי" שקיבלנו מהעולם בעקבות השמדת ששת המיליונים? - "ישראל אמורה להיות מדינה ככל המדינות, מדינה שקיימת בה זיקה בין האזרחים שחיים בה, משלמים מיסים, עובדים, לומדים, וזה כולל את האזרחים שאינם יהודים. מחנות-ההשמדה והרצח השיטתי שהתרחש בתוכם הם לא ההצדקה לקיומנו פה. הם גם לא מקור לשורשיות ישראלית. זו תיווצר רק כאשר יצמח כאן דור שאוהב את ארצו כמו שאנגלי אוהב את אנגליה וצרפתי את צרפת. דור שיאהב את השפה, הנופים, האוויר של המקום הזה. לא צריכים מוות ופיצוי על קטסטרופה כדי לאהוב את המדינה שלנו. ישראל צריכה להיות מדינה שנעים לחיות בה ולבנות אותה, להתברך בהישגיה, בחברתה הסולידרית, בנכסי הרוח, לא להיות מבצר צבאי ואטומי (לפי מקורות זרים). אין יסוד לאמירה שהמדינה הוקמה כתוצאה מן השואה".
