אף יהודי לא אמור היה להימלט

תקציר חקירתו של חיל [יחיאל] וסרמן מפולין, אשר הושבע כחוק והצהיר. אני בן 32, יהודי פולני, נולדתי ב-רָדוֹם שבפולין ב-7 באפריל 1913. כתובתי הקבועה היא לובלין, [רחוב] קַרְוְויֶצְ'קָה 123. כיום אני מתגורר במחנה [ברגן-]בלזן 2, בלוק 81, חדר 19. הייתי כלוא במחנה העבודה ווֹלָנוֹב לוּפְטְוָואפֶה [חיל-האוויר] רדוֹם 2 ממאי או יוני 1942 עד שלהי 1943. במהלך תקופה זו, גרמני בשם בֶּרגמן או בַּרגמן היה אחראי על כל האסירים היהודים במחנה. המפקח רוּבֶּר מהלופטוואפה היה מפקד המחנה. בערך חמישה-שישה חודשים לאחר שהגעתי למחנה, ראיתי את החולים שלא יכלו לזוז שוכבים במיטותיהם. הלָאגֶרְפיהרר [מפקד המחנה], בֶּרגמן או בַּרגמן, בא לבלוק ובחר 15 או 16 איש מבין החולים ולאחר מכן הם נורו בידי רובר ואנשי ס"ד מ[העיר] רָדוֹם. לא ראיתי ממש את היריות, אבל ראיתי את הגופות שוכבות על האדמה במחנה; היה עלי לקבור אותן. רובר אמר לי לאחר היריות שהוא השתתף בהן; הוא הוסיף שהוא חיסל את אחד הגוססים, והוסיף שבהזדמנות אחרת הוא ירה בקאפו של קבוצת העבודה שלי. שמו של הקאפו הזה היה בְּלַקְמָן, יהודי גרמני. הקורבנות של ההוצאה להורג השנייה, אשר בוצעה באוקטובר או בנובמבר 1943, נבחרו בידי ברגמן ו-בַּנַך. 2,000 אסירים הועמדו במסדר ובערך 130 חולים או מי שסבלו מתת-תזונה נבחרו בידי אנשים אלו להיירות. ראיתי את הקורבנות נורים בידי הס"ד. ברגמן נכח אבל לא ירה. ברגמן נתן את הפקודה לירות. הגופות נקברו בתוך המחנה, ליד גדר התיל. בהזדמנות הזאת הוצאו להורג גברים, נשים וילדים, כיתת היורים כללה 20 או 30 איש. הם השתמשו ברובים להרוג את האסירים; זה היה בערך בשעה 16:30. ב-1942, אני לא זוכר מתי בשנה, איש אחד הוכנס לבונקר וברגמן הרביץ לו בשוט של כלבים. כאשר הוצא החוצה, האיש הזה ניסה לברוח ואז נורה ברגלו בידי ברגמן; הוא נתפס מחדש בידי משטרת המחנה. ראיתי את ברגמן יורה בראשו של האיש הזה. באותו זמן עמדתי במרחק של 30-20 מטר. האיש שכב על הארץ כאשר ברגמן ירה בו. הוא נקבר במחנה. אני לא זוכר את שמו. ראיתי את ברגמן יורה בקבוצות של אנשים, נשים וילדים בכמה מקרים. לפעמים ראיתי אותו יורה בילדים; במקרים אחרים ראיתי אותו יורה בקבוצות של גברים ונשים ושוב בקבוצות של גברים או נשים. בכל ההוצאות להורג הללו ראיתי את ברגמן משתמש באקדח. הקורבנות תמיד נורו בתוך המחנה. הם נורו משום שניסו לסחור בחתיכות מבגדיהם תמורת מזון. אני לא יודע את שמותיהם של אלו שנהרגו, כי כולנו במחנה היינו מוּכּרים [רק] במספרים. בסך-הכל, הייתי אומר שברגמן הורה להרוג בערך 300 גברים, נשים וילדים. זהו רק מספר משוער, משום שההוצאות להורג אירעו על בסיס יום-יומי. אני חושב שברגמן הרג בעצמו 100 גברים, נשים וילדים. ראיתי אותו [במו עיני] הורג כ-20 קורבנות.

• 22 באוקטובר 1945

תצהירה של פאולה עוזיאל, לשעבר מ[רחוב] דלפין 12A, סלוניקי. הושבעה בפני מייג'ור ג'פרי סילווד, הצוות המשפטי בכירה, קצין במטה השופט הראשי של הכוחות. אני בת 20, יהודיה יוונית. נאסרתי ב-17 באפריל 1944 כאשר ניסיתי להימלט מיוון לטורקיה והגעתי לאושוויץ ביוני 1944. הועברתי ל[ברגן-]בלזן ב-17 בינואר 1945. מיד לאחר מאסרי נלקחתי לבניין הס"ס ברחוב הרלינגר באתונה ולאחר מכן למחנה המעבר ליהודים באתונה, שם נחקרנו אחותי ואני על משפחתנו. שנינו הוכינו בידי המפקד, ולמחרת היה עלינו ללכת למשרד, להתפשט בפניו ולהראות לו את הסימנים. כאשר ראה אותם, הוא העיר: "איזה יופי", ולאחר מכן היכה את אחותי מול פני בניסיון לאלץ אותה לומר לו את שמו של בעלה. תיאורו של המפקד הוא: כבן 35, גובהו בערך שישה רגל [1.85 מטר], מבנה גוף רגיל, שיער בהיר, עיניים ירוקות, גוון פנים חיוור, פנים רזים. המפקד היכה שוב את אחותי ואותי לפני שהועברנו מהמחנה באתונה לאושוויץ. בקבוצה שלנו נלקחו בערך 3,000 איש מאתונה לאושוויץ. היו בערך 63 איש בכל קרון רכבת והמסע נמשך תשעה ימים, במהלכם לא הורשינו אף פעם לצאת מהקרונות. כאשר הגענו לאושוויץ ב-30 ביוני בשעה 10 בערב, נערכה סלקציה בידי שני אנשי ס"ס, שאחד מהם אני מכירה בשם אוּנְטֶרְשְטוּרְמְפיהרֶר [סגן-משנה] קֶניג. כל המשלוח היה צריך לעבור בין אנשי הס"ס, ובערך שלושה רבעים מאיתנו נבחרו, כולל אמי ובנה של אחותי שנלקחו במשאיות לקרמטוריום. השאר נלקחו למחנה, שם נלקחנו לאמבטיה והוכרחנו להתפשט בפני אנשי ס"ס ובהם קֶניג. כל הנערות הרזות הוצאו ונשלחו לקרמטוריום, כך שבסופו של דבר נותרו רק כ-150 נשים. לאחר שאולצנו לעמוד בחוץ מחצות ועד חמש בבוקר, נלקחנו לכביש ואולצנו להתפשט בפני רופא (קֶניג), אשר בחר את כל הנשים מגיל 32 ומעלה (בערך עשר). אלו נשלחו לקרמטוריום. באוקטובר 1944 הועסקתי בהרס הקרמטוריום.

• 17 במאי 1945