היא התכופפה, רוב גופה בתוך פח האשפה הצדדי, בליבה תקווה, אולי תצליח למצוא פחית ובקבוק שתייה ריקים, ואם יאיר לה יומה בקבוק בירה ריק ששוויו כפול פי שלושה משווי פחית מצויה. התאמצה, כפפות לבנות השחירו בידיה, על אפה ופיה אין מסכה, אחזה בידית עגלת שוק הקטנה, ריקה, והמשיכה בפנים נפולות ליעד הבא, אולי משם תבוא הישועה, אולי שם יימצאו הפחית והבקבוק הנכספים.
בימים אלה, ימי מגפת הקורונה, אנו מוצפים במאות תחזיות, גרפים, ניתוחים מעמיקים, אזהרות, חששות, דאגות, אסטרטגיות יציאה, נתוני אבטלה מדאיגים, קריסת בעלי עסקים, השוק האפור פורח, הבנקים משמיעים קולות של התחשבות וממשיכים להתחשבן, אך נדמה כי אסטרטגיה אחת טרם הציגו, אסטרטגיית כל אלו שלא הוצאו לחל"ת, שאין להם סיכוי לקבל שקל שחוק כעצמאיים ודינם נגזר לאומללות, תלויים בבקבוק ובפחית.
זה נשמע, על-רקע התבהלה העולמית-הישראלית, נושא זניח, שולי, ביזארי משהו, עד לרגע בו אתה פוגש פנים אל פנים את חסרי העורף הכלכלי, חסרי החוסן הסוציאלי. כשיצאתי לקנות לחם במאפיה הנמצאת בטווח מאה המטרים המותרים, פגשתי בהם, קשישים, ילידי הארץ ועולים חדשים, פעם כתבתי אודות המקצוע החדש שהגיח לאוויר העולם בעקבות חוק המחזור, בשיא עשייתם ופריסתם, בימי תור הזהב שלהם, הנברנים. כן, כן, הם אלו המגיעים לפתחי מסעדות ואוספים בידיים או במלקטת קטנה את הפחיות והבקבוקים שהסועדים הותירו ובעל המסעדה טרם, אסף למחזורו.
אלו הגוררים אחריהם עגלות סופר אשר אספו בדרך לא דרך, או המסתפקים בעגלות שוק על שני גלגלים ובהן בקבוקים מבקבוקים שונים, גומעים קילומטרים בכל יום, ממסעדה לשווארמה, עצירה בפלאפל, חזור לפיצוציה, דרך המוטמנים והפחים הירוקים, אוספים מכל וכל, כל בקבוק ופחית. בימי השגרה אף ידעו את מקום כינוס חובבי הבירה וזאת בשל ערכו של בקבוק בירה ריק השווה בערכו לשלוש פחיות. המאבק על הטריטוריה של הלוגמים בהנאה את הבירה היה אף הוא ברור.
הבוקר, כשראיתי את האישה הקטנה אך הנחושה, לגמתי מלוא ריאותיי אוויר. שש בבוקר, קבוצת סיכון, סבתא שאיש לא שר לה מהחצר. נכדיה, נכדותיה, ילדיה וילדותיה לא מביטים אליה בזום לא מתרגשים ומחבקים אותה במילות תקווה ונחמה. לא עוטפים אותה בשמיכה של אהבה. היא וחלומה למצוא עוד בקבוק, עוד פחית, המתורגמים באופן מידי ללחם, גבינה, תרופות, חשמל ולעיתים גם לטיפה מרה לברוח מכאבה, להטביע יגונה.
כשהפסקנו לבלות, לקנות, לשתות פחיות ובקבוקוני שתיה, בעקבות המגפה העולמית, כללי החיים היו בכורח המציאות מדאיגים, תבהלה אחזה ברובנו, הממשלה ניסתה להתגייס לסייע לעצמאים, לשכירים, למובטלים החדשים לאלו אשר בבת אחת נגדע מטה לחמם, ואילו הממחזרים בעל כורחם, נפלו בין הבקבוקים. כמו לא די בשבר הזה, בעלי החנויות והמרכולים המרכזיים הדביקו הודעות לפיהן משרד הבריאות הורה כי אין הם יכולים לפדות את בקבוקי הלחם והגבינה למחזור.
בחודש האחרון, ראשי ערים ברחבי הארץ מממנים בעשרות אלפי שקלים משאיות-במות עם זמרים/פייטנים, מוזיקה, העוברות בין בתי התושבים, מוזיקה משמחת, המעניקה רגעי חסד של שפיות בים הלא נודע, בימים בהם ראשי הערים יוצאים ביוזמות ברוכות ראוי לדאוג גם לאנשים אלה אשר למחייתם מתפרנסים מאשפתנו.
בימי הזהירות האלה, ימי השבתת חלק גדול מהמשק, חובתנו להמשיך לנהוג על-פי הוראת הגורמים הממונים מחד-גיסא, ומאידך לפקוח עיניים, להטות אוזן, להרחיב את הלב ולהתריע בפני הגורמים הרלוונטיים על מי שלא נחשב עובד חיוני ויוצא בכל בוקר מביתו לחפש עוד בקבוק, עוד פחית ולהתרגש מבקבוק בירה ריק. חובתנו לדאוג גם למי שביום יום אנו חולפים לידו בלי להניד ראש, וכשנתקלים בעגלת הבקבוקים והפחיות רוטנים וממשיכים הלאה, ערבות הדדית היא לא רק במשאיות שירה, במרפסות צוהלות, בהקפאת משכנתאות. ערבות הדדית היא גם דאגה אמיתית למך, לדל, לרש. ביחד, בחמלה רבה לא נתעלם מהם.