מותר לכם. פעם היה מותר לכם. אנחנו היינו הנערה והנער "לובשי חול וחגור וכבדי נעליים" שבאו ירויים, לא החליפו בגדם ועמדו מול האומה "שטופת דמע וקסם" וזו שאלה ואמרה: "מי אתם"? והשניים, אנחנו, שוקטים, עניינו לה: "אנחנו מגש הכסף, שעליו לך ניתנה מדינת היהודים".
אידיליה על מות. פינלה אופראית רומנטית. מגש הכסף של המלכויות עליו הייתה מוגשת מגילת הסכמים, מעטפה נעולה בחותם שעווה, כתב מינוי או הצהרת אהבה וקשרי נשואיו. על מגש של כסף ממורק. חסד עתיר טקס. משהו מעין זה. מתנת נדיב. לעולם דבר שהמקבל לא עמל עליו, והנותן העניק באצילות שופעת אבל אין נסיך בנסיכים במגש הכסף הזה. לא מטרוניתה נשואת פנים וחשוקת מעמד הושיטו יד עטופת כפפת משי או לבד "לקבל את הנס האחד אין שני", אלא 'אומה'. אומה עתיקת ימים, אומה יורשת מלכות "לך לך אל הארץ אשר אראך", צאצאי בקיעת ים סוף, וחציית מדבר ועמידה בתחתית הר סיני, ומלוכה, ונבואה, וגולה ותחיה, "אומה תעמוד קרועת לב אך נושמת" לקבל מידי אדונית דברי הימים את הנערה ואת הנער שהם המה מגש הכסף עליה ניתנה לה מדינת היהודים". קורבן. עקדה.
היו פעם ימים. היו זמנים. היו שירים. היו סערות חיים שנדמו כאגדות גבורה, כחירוף נפש של אבות שהקריבו בנים, של אמונה תמימה "כי הארץ תשקוט", כי מלחמות הן משחקי אלים של ניצחונות מדממים לתפארת ושל תבוסות היורדות את מרתפי ההיסטוריה עם אי-הצדק והרשע, וחטאים עוד אינם, ויש שלום בעולם ושבסופו של דבר זה הסיפור של עם ישראל. באותם ימים, באותם זמנים, מותר היה לכם, לראות כך את החיזיון שבדינו לנו מן המלחמה ממנה יצאנו, ואנחנו פלאיים, צולעים על ירכנו, אבל מגיעים למחוז חפץ שלמים, וידענו להגיש לנערה ולנער שהונחו על מגש הכסף את שיר האלמוות שכתב לנו המשורר שהיה לנו באותם ימים כנביא התקומה האודמת.
ילדי האור
אבל איני יודע אם מותר לכם היום. לא כשאתם עולים אל בתי מהקברות ומצבות של הנערה והנער אינן על מגש של כסף אלא באדמתה התחוחה של ירושלים, וסופדים אפורים כבר כשק, נשענים על בנים ועל נכדים של הנערה והנער עונים 'אמן' על 'אל מלא רחמים' הנישא ברוח בין ערביים. מגש הכסף? האימהות הצעירות שבנו שוב חייהן אחרי אושוויץ שם שכלו את יתומיהם הראשונים, האבות מוכי ההלם על שנערה ונער נפלו במלחמות על העיר ועל גבולות ובימים וממעוף שמים, האלמנות שלא ראו באלופי נעוריהן את האבות לילדיהם הרוקמים חיים ברחמיהן. מגש הכסף.
כך מותר לנו היום. לזכור את הצללים שהשאירו כאן ילדי האור, את היורדים מספינות ההעפלה אל התופת של לטרון, את הנשים שהוגלו לירושלים מגוש-עציון הנצורה שם עמדה התקווה בעצימות נפש גדולה מול פורעים וניגפו מפניהם, שאם אין אנחנו חייבים את חיינו למתים שנגדעו בסופה ההיא - אנחנו חייבים לחיים את מחיר מותם של החיים שאבדו, ואת מחיר כאבם של השורדים אחריהם שלא מצאו ולא ימצאו לעולם מנוח מזיכרונות שבהם מנסים להציל מן הנשייה.
וזה לא נגמר. המתים לא גומרים לעולם מלמות. הם בהר. בחולות מדבר. במצולות ים. לנגד עיניה האומה הרצה בעריה בשצף של בניין, ושל מכוני מדע ומחקר, ושל מנופי שפע ושל צמא לעוד ועוד, ואין לה זמן לזכור אלא בימים שקצבו לה לזכור, ואין לה זמן לדעת כי מדינה אינה מתנה שמישהו מעניק לך, לא החיים ולא המתים, לא מגש ולא מזבח אלא מדינה היא משהוא שאתה יוצר אותו מעצם נשימת אפך, על-פי לבבך, על-פי דרך הילוכך על מסילה שעשית, והיא לא טס בוהק וממורט אלא שבר מראה בן ריבוא שברי דיוקנאות החוברים יחדיו לתמונה מרוסקת שהכל בתוכה מיישרים אותה על-פי תפילותיהם.
מותר היה לכם אז. כי לא הייתה מדינה. אבל למן השעה שיש, למן היום אנחנו חיים יום יום את הניסיון ביודעין או בנגרר ובמשתמע לצרף את שברי המראות למראה אחת בה ייראו פנינו כפי שרק בחלום יכולים פנים להידמות כלל, למן אותה שעה אנחנו, נשינו וטפינו אמותינו אחיותינו חיל גדול של אנשים ומשים פשוטי יום יום אנחנו מגש הכסף עליו אנו נותנים יום יום מדינה ואנחנו כאן וההולכים אינם כאן, והם אינם יכולים לתת מה שרק אנחנו החיים פה היום יכולים וצריכים לתת, לא מונחים על שום מגש, לא אנחנו ולא הם, לא הנערה ולא הנער, לא אומה קרועת לב אך נושמת שאינה חדלה לעלות בהר היא ובניה ונשיה וטפיה ושקניה והגר אשר בשעריה כי אין שום דבר חתום בלתת, כי זה לא נגמר והמתים עולים גם הם חבורה שנפלה בדרך ובאשר שם הלכה נלך חי נפשי אם לא יתמכו בנו.
