משחלף לו יום השואה, אני מרשה לעצמי להתפנות אל הזיכרון, אל יום הזיכרון. כבר כמה ימים עוסקים כולם בשאלות של מה יהיה על המשפחות השכולות? האם יתירו להן או לא יתירו להן לעמוד לצד קברו של יקירם ביום הזיכרון? האם נראה, חס וחלילה, מראות של בני משפחת השכול מתעמתים עם שוטרים או עם חיילים בשערי בתי העלמין? איך יפרקו המשפחות את צערן בהיעדר אפשרות גישה לבית העלמין? ועוד כהנה וכהנה.
כך הוסטה ברגל גסה תשומת הלב מבסיסו של יום הזיכרון לחללי צה"ל, ממטרתו, מתכליתו.
כבר כמעט 48 שנים אני מבכה את מותו של אחי האהוב, שמחה מנקר הי"ד, שנפל ביומה החמישי של מלחמת יום הכיפורים בדיוק ביום הולדתו ה-20. האם מישהו מעלה על דעתו, כי מאז ועד היום חולף לו יום אחד שבמהלכו אינני חושבת עליו? אינני מתגעגעת אליו? איני מקוננת על עומק ההחמצה? האם אני צריכה יום אחד בשנה כדי שאזכור, אתאבל, אתכנס בצערי? נהפוך הוא! לא בשבילי, לא בשביל המשפחות השכולות נועד יום הזיכרון.
זהו יום אחד בשנה הקורא לציבור הרחב, זה שהתמזל מזלו ולא שכל אהוב במערכה, לעצור את מרוץ היום-יום, לחשוב על "מגש הכסף", על אלה שכולנו חבים להם חוב מצפוני להוקיר את קורבנם, שאלמלא כן לא היינו חיים כאן בבטחה.
כדי לכבד את הציבור על שעצר כדי לזכור, אנו מתישים את עצמנו כל שנה מחדש ביום הזה, ומתרוצצים בתוך יממה בין ערב שירי לוחמים לטקס בבית הספר היסודי, בין עצרת באנדרטה העירונית לבין טקס נוסף בבית הספר התיכון או במשכנה של היחידה הצבאית, ולבסוף - טקס בן 20 דקות בבית העלמין. טקס אחד מיני רבים, טקס חשוב אך אחד מתוך כמה שאנו פוקדים ביום הזה. והכל כדי להבהיר ולהדגיש לאזרחי המדינה שלנו כמה חבל על מי שנפל וכמה נכון להיות טובים כדי שנהיה ראויים לזה.
תחת זאת ובמקום לעצור ולחשוב על הנופלים ועל לקח נפילתם, עוסקים כולם בתחושותיהן של המשפחות השכולות כנגזרת של עידן הקורונה, אליו נקלענו. לו אכן הייתה נעשית חשיבה מעמיקה על תחושותיהן של המשפחות, היינו למשל עוצרים כולנו ובודקים באמת עד כמה אכזרית היא הסמיכות של יום הזיכרון ליום העצמאות במיוחד עבור המשפחות האלה.
אהובינו הקבורים בבתי העלמין שוכנים שם לעד, נוכל לפקוד אותם כמה שרק נרצה, והיום האישי המשמעותי באמת הוא יום הנפילה, יום האזכרה הפרטי. רעש עצום נשמע השנה סביב השאלה האם נגיע לבית העלמין ביום הזיכרון אם לאו. הרעש הזה מאפיל על השיעור שיש ביום הזה. כמה חבל!
ולא אמרנו מילה על הדוגמה שאפשר להראות לציבור כאשר ממלאים הוראות, בוודאי כשהן לטובת כולנו ולבריאותנו, ובכלל שמראות של עימותים עלולים רק לפגוע בכבודם של הנופלים. אני בטוחה שלו ניתן היה לשאול לדעת הנופלים, הם היו מעדיפים שנשמור על בריאותנו ושנבוא לבקרם בימים שקטים ואינטימיים. הם הרי לא הולכים משם לשום מקום. זוהי רק דעתי האישית. אני אגיע לקברו של אחי באחד בימים הקרובים, אתייחד איתו ואדבר אליו כרגיל בלחש. בשאר הימים אזכור אותו אין סוף פעמים בכל יום ויום.