חיים נחמן ביאליק, תמוז תרצ"א

יולי 1931. העולם שקוע במשבר הכלכלי הקשה ביותר בתולדותיו, היישוב היהודי בארץ ישראל מלקק את פצעי פרעות תרפ"ט, האנטישמיות והגזענות באירופה בכלל ובגרמניה בפרט מרימות ראש. בבזל מתכנס הקונגרס הציוני ה-17 והוא מסתיים במחלוקת עזה בין חיים ויצמן ודוד בן-גוריון לבין זאב ז'בוטינסקי. בביתו בתל אביב יושב חיים נחמן ביאליק ונפשו יוצאת מרוב כעס על המנהיגים כולם, המסוכסכים ביניהם במקום להתאחד מול אתגרי השעה וסכנות המקום. הוא ניגש לשולחן וכותב במהירות את אחד משיריו הנוקבים ביותר. "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם ולבבי סף דמעה. / איכה דלותם פתאום, איכה חדלתם ישע! / איכה נעזבתם בדד, אובדי עצה ונתיבה, / ללא מחונן ומשיב נפש וללא מכונן צעד. /... מי הכרית ששון תקווה ואחרית מאוהלי דלים, / צחוק ורננה מגרון ילדים ושאון-עם מבתי מועד? /... ומה שפך התמיד מעל כל במה על קדקדיכם, / זרמת מילים נבובות, מִזְרַת מוץ ונעוֹרֶת, / להפוך יְקר הגיגכם לשיקוץ מְשומם ולתועבה? /... ומי השליח בכם להקת חורצי עט ולשון, / עדת נגועי אלוהים, אכולי משטמה וּמְזֵי קנאה, / לסכסך אתכם איש באחיו ולהאכיל את בשרכם / ולפגל עליכם כל קודש בהבל פיהם ובמגע אצבעם? / מי התיר אגודתכם ויחֱצֶנָה בין נערים אווילים? / אנה נפוצו נקבציכם ומדוע בושש מְאַסִפְכֶם? / איפה נחבא קול המְצַווה, מדוע לא ישיג אוזן? "...ואם אזלת יד כולכם גם יחד מהושיע לנפשכם, / האין איש ביהודה, האין אחד בכל מערכותיכם / גבר חיל, מושל בעוז, גדול רוח ונגיד עם, / תקיף ובר לבב, שבט ברזל ותבונות כפיים עימו, / אשר יאחזכם בציצית ראשכם וינַעֶרְכם בחוזק יד / כנער שיכור הלום סָבְאוֹ ומתבוסס בְּקיאוֹ, / למען השב רוחכם וכוחכם אליכם ולמען הקימכם? / איכה דלותם פתאום, איכה חדלתם ישע! / איכה נעזבתם בדד, אובדי עצה ונתיבה! / ראיתיכם שוב בקוצר ידכם ולבבי סף דמעה". 89 שנים מאוחר יותר, נדמה כאילו הדברים נכתבו על המנהיגים שלנו – החל מבראש ובראשונה בנימין נתניהו ובני גנץ, דרך נפתלי בנט ואביגדור ליברמן, וכלה אפילו בתמר זנדברג ואיימן עודה. איש-איש לפי חלקו, הם מתעסקים בפוליטיקה קטנה וקטנונית, בעוד המדינה ניצבת בפני אחד האיומים החמורים ביותר בתולדותיה: קריסה כלכלית בשל הקורונה. מי יהיה שר התפוצות, כמה סגני שרים יתמנו, כיצד לנהל פיליבסטר על תיקוני החקיקה. זה מה שמעסיק אותם. על זה הם מבזבזים שעות על גבי שעות. המשמעות של ההתנהלות המופקרת הזאת עלולה להיות חמורה ואף קטלנית, פשוטו כמשמעו. הציבור רואה ומקבל בחילה במקרה הטוב. במקרה הרע, האדם ברחוב אומר לעצמו: אם ככה הם מתנהגים – מדוע עלי לשמוע בקולם? מה פתאום שאציית להוראות שלהם לגבי מסיכה וריחוק חברתי? איזה מושג יש להם על הקושי שלי לפרנס את משפחתי? למה שאשלם מיסים, אם הכסף שלי ילך למימון של 36 שרים ו-16 סגני שרים? ובמקרה הגרוע ביותר, עלולה להתגבר הכמיהה ל"גבר חיל, מושל בעוז, גדול רוח ונגיד עם" – אך לא לזה שעליו דיבר ביאליק, מנהיג שיחזיר את חבריו למסלול, אלא ל"איש חזק שיעשה סדר", דהיינו רודן. הקורונה עלולה לגרום לשבר בדרך שבה ישראלים רואים את מנהיגיהם ואת חובתם להישמע להוראותיהם – הן בגלל המחדלים שקדמו לקורונה, הן בגלל הניהול הבעייתי של המשבר (בעיקר בהיבטיו הכלכליים) והן בגלל הפוליטיקה שליוותה אותו. לצד הסכנה הכלכלית העצומה, זוהי הסכנה הגדולה ארוכת הטווח המשמעותית ביותר שאיתה אנחנו עלולים לצאת מן המשבר. ובניגוד למגיפה עצמה, בזה יהיו אשמים אך ורק המנהיגים שלנו, מכל חלקי הקשת הפוליטית.

אולי הקורונה תביא עימה כמה תוצאות חיוביות. ביל גייטס מדבר על כך שפיתוח החיסון לקורונה עשוי להיות פריצת דרך בפיתוח חיסון לסרטן. המגיפה מחלישה משמעותית את השלטון באירן. היא גורמת לעולם לחשוב שוב על תלותו בסין. וייתכן שבעוד חצי שנה היא תוציא את דונלד טראמפ מהבית הלבן. לא נחזור על כל מעלליו של טראמפ בשלוש שנות כהונתו הראשונות; הם כבר נסקרו עד זרא. די בהתנהלותו בקורונה כדי להוביל למסקנה שהאיש אינו מתאים לתפקידו משום בחינה שהיא, שהוא עלול לסכן חיי אדם (פשוטו כמשמעו) ושיש להטיל ספק משמעותי בכשירותו הנפשית. טראמפ בזבז שבועות יקרים בהכחשת הסכנה ובקביעה שהנגיף ייעלם בדרך נס (כלשונו) תוך זמן קצר. הוא התמקד בתוצאות הכלכליות – להן יש השלכה פוליטית ישירה של סיכוייו בנובמבר – במקום בסכנות הבריאותיות. בעיצומו של המשבר הוא מצא זמן לחיסולי חשבונות בסגנון מאפיונרי על הפרשה האוקראינית. התדרוכים היומיים של טראמפ היו הדבר החמור ביותר. הוא הקדיש חלק ניכר מהם למתקפות על סין, הדמוקרטים, ג'ו ביידן והתקשורת. במקום להעביר מסר של אחדות מול אויב משותף, הנשיא הפך את תדרוכיו לעצרות בחירות זורעות ריב ומדון. במקום לשתף פעולה עם כל חלקי המערכת הפוליטית, הוא מגביר עוד יותר את הקיטוב הקשה-ממילא. במקום להנהיג תגובה עולמית מתואמת לנגיף חוצה גבולות, נשיא ארה"ב משתמש במשבר כדי להגביר את בידודה של ארצו. טראמפ הציע בפה מלא להשתמש בתרופה הדורשת מרשם רופא, שיעילותה נגד הקורונה לא הוכחה ושנטילתה בלא פיקוח רפואי היא סכנת נפשות. לאחר מכן אמר שחומרי ניקוי יכולים לחסל את הנגיף, וטען בצורה שקרית שדיבר בציניות. משבר הקורונה לימד ומלמד את העולם, שלפחות נכון לעכשיו – ארה"ב אינה מוכנה למלא את התפקיד המנהיגותי אותו מילאה ב-75 השנים האחרונות. שלמרות שהיא עודנה המדינה החזקה והעשירה ביותר בעולם, היא מתעניינת בעיקר בעצמה. בעלות בריתה של וושינגטון מנסות להבין מה זה אומר לגבי ההישענות עליה בעתיד; יריבותיה הרודניות חוככות ידיים בהנאה ומנסות למלא את החלל. הנזק הזה עלול לשנות בצורה משמעותית, ולא לטובה, את המערכת הגיאו-פוליטית הגלובלית – אלא אם טראמפ יעוף וניתן יהיה להתחיל לקומם את ההריסות שיותיר אחריו.

דונלד טראמפ נכנס לתפקידו תוך הפגנת בוז גלוי לברית נאט"ו, וכיום הוא מתגאה בכך שהכריח את יתר חברות הברית להגדיל את חלקן במימונו ולהתקרב ליישום ההבטחה להקדיש 2% מהתוצר לביטחון. אלא שהקורונה מאיימת גם על תקציבי הביטחון, כולל על המימוש בפועל של התחייבות זו – כתב השבוע אקונומיסט בסקירה מאירת עיניים. עולה ממנה, כי תחום הביטחון יושפע בצורה ישירה ומשמעותית מן המגיפה, בשל הצורך להפנות תקציבי ענק לבריאות ולהתאוששות הכלכלה. התקציבים המיוחדים ברחבי העולם לקורונה כבר מסתכמים ב-8 טריליון דולר, שהם 9.5% מהתוצר הגלובלי – וקרוב לוודאי שזה לא יהיה הסכום הסופי. את הסכומים הללו צריך לכסות מאיזשהו מקום, ולצד נטילת חובות ארוכי טווח – תקציבי הביטחון הם מקור מתבקש: בשנה שעברה הם עמדו על 1.9 טריליון דולר, 732 מיליארד דולר מתוכם בארה"ב. ברור שאי-אפשר לקצץ בהם בעשרות אחוזים, אבל כאשר צריך כסף – מחפשים אותו בכל מקום ובכל סכום. תקציבי הביטחון יספגו מכה לא רק בצד ההוצאה, אלא גם בצד ההכנסה – מסביר אקונומיסט. התרסקות מחירי הנפט פוגעת בצורה קשה בשתיים מן המדינות המוציאות הכי הרבה כסף על הביטחון – רוסיה (65 מיליארד דולר אשתקד), וסעודיה (62 מיליארד דולר). וידוע שסין ספגה מכה קשה; במונחים דולריים, תקציב הביטחון שלה עמד אשתקד על 261 מיליארד דולר והיה השני בגודלו בעולם, ויש הטוענים שבמחירי קנייה מקומיים הוא גבוה עוד יותר. יש כבר סימנים ראשונים לקיצוצים בביטחון בשל הקורונה: 8% בתאילנד (557 מיליון דולר), 2% בקוריאה הדרומית (738 מיליון דולר). מובן שגם ישראל באותה סירה: ערב המשבר גיבש הרמטכ"ל אביב כוכבי את התוכנית הרב-שנתית "תנופה", הכוללת תוספת תקציבית של 2 מיליארד שקל בשנה; הסיכויים למימושה כעת הם נמוכים ואולי אפילו אפסיים. לצד זאת, התעשיות הביטחוניות שלנו יושפעו בצורה משמעותית מן הקיצוצים בעולם – וגם זה יהיה היבט משמעותי שיהיה צורך לתת עליו את הדעת.

לצד הקיצוץ הצפוי בתקציבי הביטחון, יהיה צורך להשקיע בהכנות לחרום בריאותי. אולי יהיו מי שיטענו, כי זו הוכחה נוספת לאמרה הידועה, שמקורה עוד בשנות ה-20 של המאה הקודמת, לפיה הגנרלים תמיד נלחמים את המלחמה הקודמת. האמת היא, שזו תהיה הפקת לקחים ראויה ומחויבת המציאות – למעשה, אחד הלקחים החשובים ביותר של הקורונה. מחקרים הוכיחו, כי כבני אדם יש לנו נטייה להדחיק סכנות משמעותיות, אם ההסתברות שיתרחשו היא נמוכה יחסית ובעיקר אם לא ניתן לראותן באופק. כעת ברור לנו, שמגיפה רצינית עלולה להתרחש במפתיע ולגבות מחיר כבד בדם ובדמים. מבחינה כלכלית לא ניתן לתכנן ולפעול על-פי תרחיש קיצון; כבישים אינם סלולים לשעות השיא ובתים אינם נבנים לרעידות אדמה של שמונה בסולם ריכטר. אבל כן ניתן וצריך לתכנן ולפעול על-פי תרחיש סביר, וכך במקרה של תרחיש קיצון – יש לכל הפחות נקודת התחלה. זה בדיוק מה שהיה חסר בקורונה, וזו בדיוק הסיבה שכמעט כל העולם (למעט המדינות בוגרות הסארס) אלתר ולמד תוך כדי תנועה. אחרי הקורונה צריך להתייחס לסיכוני בריאות כמו לסיכוני ביטחון: לאסוף מידע ולנתח אותו בצורה קבועה, לעקוב אחרי השגרה כדי לאתר חריגות ממנה, ולהכין תוכניות מגירה למקרה של התפרצות מגיפה משמעותית. ההיגיון אומר כי מאחר שמגיפה קשה מהווה סכנה ברורה ומיידית לביטחון הלאומי, הרי שלכל הפחות את מלאכת האיסוף והניתוח יש להטיל על מי שיודע לעשות זאת – דהיינו על שירותי המודיעין. כך שגם בזמן קיצוצים בביטחון, אין מנוס מלהשקיע ביצירת תשתית מודיעינית בתחום הבריאות; זה יעלה הרבה פחות מאשר מגיפה מבורדקת נוספת, אפילו בקנה מידה קטן מזה של הקורונה.

לא מעט פולשים לאורך ההיסטוריה החמיצו את ההזדמנות לרכוש את ליבם או לפחות את צייתנותם של העמים הכבושים, בכך שהתייחסו אליהם באדישות, בשרירותיות ולעיתים באכזריות. במבחן התוצאה בלבד, ואני מדגיש: בו בלבד, יש תחושה דומה של החמצה וחמיצות ביחס של המדינה למגזר החרדי בעת הקורונה. במגזר הזה – ואני מדבר בהכללה, למרות שהיא לא בהכרח מדויקת – היו גילויים חמורים של צפצוף בוטה על ההנחיות, וגילויים חמורים עוד יותר של אלימות פושעת כלפי המשטרה שניסתה לאכוף אותן. המעשים הללו היו חילול השם, עבירה דתית כמעט חסרת כפרה, לצד עלייה בתחלואה – עוד עבירה חמורה במיוחד של שפיכות דמים. את האנשים האחראים להם צריך לעצור, להעמיד לדין ולהשליך לכלא לתקופות המירביות שהחוק מאפשר. לצד זאת, היו גם גילויים רבים של הבנה כלפי המגבלות ואהדה כלפי מי שבאו לאכוף אותן. נדמה היה, שאולי-אולי נוצר כאן איזשהו סדק בחומת העוינות והבורות ההדדיות, המבדילה בין רוב הציבור הישראלי לרוב הציבור החרדי. אולי-אולי הייתה כאן הזדמנות להיחשפות הדדית לכך שמדובר בבני אדם, אחים לאותו עם, ושיש להם לא רק פנים אנושיות אלא גם פנים יפות. אבל הרגע הזה חלף, כאשר המנהיגים משני הצדדים לא השכילו לנצל אותו. מנהיגים חרדיים לא הפעילו את כל השפעתם כדי לוודא שההנחיות מקוימות, והמדינה יצרה רושם ברור של אפליית שירותי הדת (ובמיוחד התפילות) לעומת ההיתרים שניתנו להפגנות המוניות פי כמה. קשה להניח שמישהו יעשה חשבון נפש ויסיק את המסקנות. הרבנים והעסקנים ימשיכו לשלוט ביד רמה ברחוב החרדי, והמדינה תמשיך להתייחס אל החרדים כבנים חורגים וחריגים הזקוקים להכוונה מתנשאת וליד קשה.

יש הטוענים, כי ההשפעה המשמעותית ביותר של הקורונה לטווח ארוך תהיה בהרגלי העבודה: הרבה יותר עבודה מהבית, הרבה פחות מפגשים ישירים במשרדים ובכנסים. על-פי טענה זו, מעסיקים רבים מגלים כעת שניתן לבצע את אותה עבודה בלי להשקיע סכומים ניכרים במשרדים ובכל השירותים הנלווים אליהם, ובלי להוציא אלפים רבים על טיסות ומלונות. הגיוני ככל שהדבר נשמע, לא סביר להניח שהתופעה תהיה נרחבת כמו שמדמיינים אותה. ראשית, יש תחומים רבים שבהם חייבים לבצע עבודה פיזית ממתקן ייעודי: תעשיה, בנייה, תשתיות, בריאות, תיירות, תחבורה, אירועים. שנית, גם בענפים אחרים – אין תחליף של ממש למגע הישיר: הלבשה, הנעלה, מתנות, ספרים, הוראה. שלישית, וזה העיקר, גם בשירותים האישיים וגם בעבודות המשרדיות, יש לעבודה המרוכזת יתרונות משמעותיים מאוד שלא ניתן לוותר עליהם. המגע האישי תורם לאווירת צוות, שיחות ישירות חיוניות לחשיבה יצירתית ולפתרון בעיות, התרועעות בשולי כנסים חשובה לעיתים יותר מאשר ההרצאות, התרשמות בלתי-אמצעית וכימיה הן קריטיות לעסקים ולשכירת עובדים. ואולי מעל הכל: האדם הוא חיה חברתית. כאשר רוצים להעניש אסיר, שמים אותו בבידוד. אנחנו צריכים את המגע זה עם זה, אנחנו צריכים את החיוך ולפעמים את פריקת הכעסים, אנחנו צריכים את החיבוק בעת שמחה ובזמן צרה, אנחנו צריכים תחושת שיתוף במשימות ובבעיות. בקיצור: אנחנו צריכים להיות בני אדם. ואת זה, למרבה המזל, שום אפליקציה אינה יכולה להחליף.