ב-29 אפריל פורסמה ב
מעריב כתבה של ד"ר יגאל קיפניס על המשאים ומתנים שניהלה ישראל עם סוריה מאז ראשית שנות ה-90. היא נפתחת בשאלה: "5 ראשי ממשלה קיימו מו"מ עם סוריה על הסכם שלום שתמורתו תשלם ישראל בנסיגה מלאה מרמת הגולן. האם כולם טעו"? בסיום המחבר מביע את דעתו/השקפתו שהם לא טעו (כמו חלק ניכר מהמערכת הביטחונית שתמך בהם), להפך: הם הבינו היטב את הסכנות האורבות לישראל אם לא ייחתם הסכם שלום עם הסורים ולא תימסר להם רמת הגולן: התבססות אירנית בסוריה, הרחבת האיום של חיזבאללה, השפעה רוסית בסוריה והינתקות אמריקנית מהזירה.
אם היה נחתם הסכם שלום, כך מאמין המחבר, היה יכול להתקיים בסוריה שלטון יציב בהשפעה אמריקנית, סוריה הייתה יכולה להתנתק מחיזבאללה, ואולי לכן לא הייתה פורצת מלחמת לבנון השנייה; ובכלל אולי כל מלחמת האזרחים בסוריה הייתה לובשת צורה רגועה יותר. בקיצור, אילו רק מסרנו להם את הרמה כי אז המזרח התיכון היה משנה פניו והופך לאזור חביב ונעים לישראל.
לדעתי, לא דובים ולא יער, ולהערכתי אכן 4 ראשי ממשלות (לא שמיר!) טעו. אנמק בתמציתיות: ראשית, ישראל רצתה שלום, סוריה רצתה רק את כל רמת הגולן. היא לא רצתה ולא יכלה ללכת לשלום עם ישראל בגלל המבנה של המשטר (ש-10 שנות מלחמת אזרחים שלא נגמרה, המחישו זאת בצורה הנוראית ביותר) ובשל האידיאולוגיה שלו.
גורם מרכזי
הסכם השלום עם מצרים המחיש עובדת יסוד: הציבור המצרי עוין לישראל (כמו גם בירדן), ואם במצרים בעלת שלטון מרכזי חזק (ששינה את האוריינטציה שלו מברה"ב לכיוון ארה"ב כ-4 שנים לפני בואו של סאדאת לירושלים!), ההסכם הוא רק ביטחוני - צא ולמד. לגבי סוריה, בה כמעט 80 אחוזים מהציבור היו עוינים את המשטר העלאווי של משפחת אסד, ושלום עם ישראל עבורם הוא בגדר כפירה בעיקר.
שנית, עד לאחר מלחמת לבנון השנייה, אירן לא הייתה גורם מרכזי במכלול השיקולים של המדיניות הישראלית. בזמן רבין ופרס השיקול המרכזי היה ששלום עם סוריה יביא בעקבותיו לשלום עם מדינות ערב. אצל ברק השיקול של חיזבאללה היה גבוה, אך עדיין לא הובן שחיזבאללה הוא כלי שרת של אירן. רק בזמנו של אולמרט תפסה כבר אירן מקום מרכזי. רק במהלך מלחמת האזרחים בסוריה הפך הנושא של כוחות אירניים בסוריה למרכזי. אבל, אז בדיוק התערבו משמים וארה"ב הכירה בריבונות שלנו על רמת הגולן.
שלישית, מה שמובע על-ידי המחבר היא תפיסה פנטזיונרית שבבסיסה טעות בהבנת המציאות המגובה באשליות ומשאלות לב. היא מאפיינת חלקים קטנים ושונים בציבוריות שלנו. הם רואים רק תמונה ורודה: אם רק "נהיה ילדים טובים" ונוותר הסורים עצמם יהיו נעימים, המשטר שלהם יהיה יציב יותר, חיזבאללה ייזרק לפח אשפה וגם רוסיה תיזרק וסוריה תיהפך לבעלת בריתה של ארה"ב. ואם הדברים לא יתרחשו כך, ורמת הגולן לא בידינו, והיא מיושבת במאות אלפי אזרחים סורים, וחלקם עם נשק. מה יהיה אז? מה לעשות והמציאות אינה הולכת דווקא בקו ישר, בעיקר לא במזרח התיכון?
בואו לא נשכח את חזון "המזרח התיכון החדש" שהצית את הדמיון, אך היה פנטזיה; בואו לא נשכח את חזון "סינגפור החדשה" על עזה ערב ההינתקות; או את החזון של שלום עם לבנון ב-1982. החסרים אנו פנטזיות של מאוויי לב בפוליטיקה שלנו?
